אזריה במשפט: “אם זו היתה נקמה הייתי יורה בו מטווח אפס”

עדותו של החייל אלאור אזריה נכנסה ליומה השלישי וגם היום [ג] עומת אזריה שוב עם סרטון התיעוד, והתבקש להצביע מתי אירעה הצעקה שייחס לאחד האזרחים במקום, לפיה על גופו של המחבל המנוטרל היה מטען חבלה.

החייל שב והדגיש כי הוא “החליט לירות כשזיהה סכנה”, והוא ציין כי קיבל את ההחלטה “בשבריר שנייה”.

התובע ביקש לדעת לאיזו צעקה מכוון החייל, ומי צעק אותה והוא השיב: “הייתה צעקה על המטען ‘יש עליו כנראה מטען’ והיו צעקות ‘תקראו לחבלן’ ו’אף אחד לא נוגע בו, הוא יקום עלינו’ אני לא יודע בדיוק מי זה היה כי לא הסתכלתי על האנשים סביבי הייתי מרוכז במחבל”.

התובע השיב: “אם באמת היתה סכנה ברורה ומיידית, יכולת להצביע על אותה נקודה. אתה לא ירית בגלל סכנה, אלא בגלל סיבות אחרות”. אזריה ענה: “אני מצטער אם תיעלב. אתה מדבר כאילו יש לך ניסיון. אני אומר לך שבשטח זה שונה”.

מפחד מהתקשורת

בשלב זה נכנס המשפט להפסקה כשלאחריה התובע הטיח שוב באזריה את הסתירה בין טענתו כי דיבר עם מפקד הפלוגה על החשש מהמטען, וכי זה התעלם ממנו וקטע את דבריו. “שאלתי אותך אם סגן-אלוף שפירא מפקד הגדוד שיקר, והיה לך קצת קשה אבל בסוף אמרת. מה האינטרס שלו לשקר?”, שאל התובע, ועל כך השיב אזריה: “לא יודע, אולי הוא מפחד מהתקשורת, ממה יאמרו בעולם”.

בהמשך ניסה התובע לעמת את החיל עם טיעוניו ביחס למזג האוויר כי הוא חש שהיה 30 מעלות באותו יום: “חברים שלך מהפלוגה לבשו באותו בוקר מעיל ופליז”, אמר התובע. אזריה הגיב, “אתה לא יכול להגיד לי איך הרגשתי ואיך אני מרגיש. לי היה חם באותו יום”.

“התנהגותך בסרט לא מעידה על לחץ או חשש”, טען התובע ואזריה ענה, “מזל שלא כל האנשים אותו דבר, כל אחד מגיב אחרת”.

“כשירית לו בראש, חשבת שאולי לא תפגע?”, שאל התובע, ואזריה השיב: “בהכשרה יש ירי לעומק לזמן מלחמה. כדי להימנע מטעויות הבנתי שאין ברירה, צעקתי זוזו ויריתי. אם זה נקמה, הייתי יורה מטווח אפס”.