עוד מקרה נורא קרה וכולנו נושאים עיננו למעלה – ושואלים: עד מתי?
אחרי השאלה הזו, שמשותפת לכולנו, אנחנו מתפצלים.
אלו מקשים בקול טרוניה: ‘למה ההורים לא שמרו יותר? למה הורים כל כך לא אכפתיים? ואם היו להם יהלומים האם גם אותם היו שוכחים? אחרים נחרצים יותר וזועמים: ‘עונש לאשמים! עונש מאסר! 10 שנים בכלא!’
ואחרים, חלקם מתוכנו, מכלים זעמם בציבור שלם, שומר התורה והמצוות: ‘זו סופה של מצוות פרו ורבו! זה מה שקורה כשמביאים ילדים לעולם ולא יודעים לשמור עליהם.
האם באמת מישהו שמנו לשופטים? כל אחד מהאנשים שלהם זה קרה, יטען ויאמר: “הייתי בטוח שלי זה לא יקרה“! או: “הייתי בין אלו שצעקו נגד האנשים שלהם זה קרה”. “אני לא יודע איך זה קרה דווקא לי”.
כל אחד מאלו בטוח במיליוני אחוזים שלא לא יכול לקרות דבר כזה, והנה, זה קרה. כי זה מה שנגזר שיקרה. ולצערנו זה קורה דווקא במשפחות הכי טובות. אצל ההורים השומרים ביותר על ילדיהם, האכפתיים ביותר, והערניים על פי רוב.
האם מגיע להם עונש? מדוע נותנים עונש לאנשים? כדי שהם ילמדו, וכדי שהאנשים הסובבים אותם יירתעו.
אותם אנשים שקרה להם הדבר, למדו את הלקח באופן הקיצוני ביותר. אין עוד מה ללמדם. אל לנו לדון אדם שקרה לו מקרה נורא שכזה, הוא קיבל את עונשו בגדול. שום עונש שתטילו עליו לא ירתיע אותו יותר מהעונש שכבר קיבל.
וההרתעה לאחרים? האם יש משהו שעשוי להרתיע הורה יותר מכך שילדו ימות ויישרף? אני לא מכירה הרתעה נוראה מזו. האם כאשר נשמע שמישהו נכנס לבית הסוהר בעקבות מקרה כזה, ירתיע אותנו יותר מכך שנשמע שילד נשרף בחום זוועתי?
עלינו לזכור דבר חשוב: עונש לא נולד כדי לנקום, הוא נועד לחנך. הסיבה שבתי הסוהר מלאים כל כך בפושעים, היא שבמקום לחנך אנחנו עסוקים כל היום בנקמה. ראו כמה אנחנו שמחים לאידם של אנשים שחטאו. אנחנו יושבים מול מקלט הרדיו ומצפים לשמוע מה גזר הדין? כמה שנים הוא יישב בכלא? וכמה רע שם בחדר הצר והמרקיב שאליו הוא נכנס.
ככל שנרבה בחינוך טהור ונכון, ככל שנקפיד על החדרת ערכים בלב נפשות טועות כך נצליח להגיע ליותר, כך נצליח להפוך פושע שיושב בבית הסוהר לאדם טוב יותר ומחונך יותר. גם במקרה זה, אם לא נחיה בסברה שעלינו מוטלת החובה להעניש, לקלל ולהעליב אנשים שקרה להם בדיוק מה שעלול לקרות לכל אדם נאור אחר, אבל קרה משום מה דווקא להם, העולם יהיה יפה יותר.
ולגבי היהלומים, בטוחני שאדם שייסחב יהלומים בתדירות כל כך גבוהה כמו שהורים לילדים, נושאים את ילדיהם, הוא ישכח את היהלומים בדיוק כפי ששוכחים את הילדים והרבה יותר מכך, כי בכל אופן ילדים הם לא רק יהלומים.
אנשים מספרים שהחביאו כספם בכל מיני חורים בבית ולא פעם שכחו להוציא את הכסף מהמקום, לפני שיצאו מן הבית. שכחו איפה החביאו ושכחו שהוא קיים, כן, וזה היה עבורם סכום עצום. ילדים בבית נורמלי, הם הרכוש שאדם יעשה עבורו הכול. אני בטוחה שאילו הייתם שואלים את אותו הורה אם מעדיף שיכרתו את ידו או את אחת מאצבעותיו של ילדו, הוא היה עונה ללא מחשבה: כרתו את ידי, רק אל תגעו באבריו של בני!
אז אנשים טובים וחסודים, אל תדונו אנשים שאינכם עומדים במקומם, במקום זאת, התפללו לה’ שלא יביאכם לאותו ניסיון, כי מי יודע אם לא ייהפך הניסיון חלילה לביזיון.