משפחתה של אסתי וינשטיין ע”ה מדברת לראשונה: זו הטרגדיה שלנו

מותה של אסתי וינשטיין ע”ה, שנטשה את חסידות גור ובחרה לסיים את חייה, טלטלה את המדינה והותירה בתודעה הקולקטיבית, גם זו החרדית, תחושת זעם כלפי חסידות גור בכלל, ומשפחתה החרדית של וינשטיין בפרט.

כעת, חודש לאחר מותה של האשה המיוסרת, בוחרים בני משפחתה להציג בפני העיתונאי יהודה שלזינגר מ’ישראל היום’ את גירסתם לאירועים סביב חייה ומותה, והם שונים באופן כמעט דיכוטומי מאלו שהוצגו עד כה לציבור הרחב.

עברנו לינץ’ תיקשורתי

במשך חודש שלם מספרים בני המשפחה, הם עברו “לינץ’ תקשורתי”: הם שמעו בתקשורת על חשש שהם הולכים לחטוף את הגופה, כשלא היתה להם שום כוונה כזאת; בית המשפט הודיע להם על פשרה של הלוויה חרדית וחילונית, אף שכלל לא ביקשו פשרה או הלוויה שונה; הם שמעו על התעללות לכאורה של אביהם, למרות שאפילו בספר שהותירה אחריה מסופר אחרת; ובעיקר שמעו על אכזריות מצידם בניתוק הבנות, “בלי שאף אחד יידע שהיא זו שבחרה לעזוב והשאיר את הבנות לבכות אל תוך הכרית כמעט בכל לילה”.

כעת הן מדברות, אחרי ש”הכל הפך להיות יותר ויותר גרוע. באו כלי תקשורת והפכו אותנו למפלצות אדם. ניסינו, מתוך כבוד, לא להגיב, אבל באמת שאי אפשר יותר”.

הם מדגישים  כי הם אינם מנסים להשמיץ: “אנחנו לא מבקשים להשמיץ אותה, רק להוציא את האמת לאור. להשמיע גם את הצד השני, ובעיקר להפריך את השקרים שפורסמו בשבועות האחרונים. אי אפשר לתאר בכלל את הנזק שנגרם כשהיא עזבה את הבנות, את הנזק שעשתה לבנות אחרי שחזרה ושוב עזבה, ואת הנזק כשהיא שמה קץ לחייה. אפילו כעת, אחרי מותה, נגרם נזק עצום עם מסכת שקרים שהשאירה אחריה. זו טרגדיה משפחתית שלנו, לא פחות משהיא שלה”.

יש דרכים לכל צעד

הבת הבכורה רחלי מציגה ב’ישראל היום’ מכתב אותו כתבה לה האם: “לא דיברנו הרבה זמן. את יודעת. הייתי עסוקה בעצמי. כעת יותר טוב. מה שלומכם? הנכדים? טאטא טופי? מרמולדה? (-כינוי לנכדיה), מקווה לפגוש אתכם בקרוב. נראה איך יסתדרו העניינים… איפה אתם בשבת? את שומרת קשר עם הבנות? לא התקשרתי כמה ימים, כי לא רציתי להתאכזב שהם ידברו אלי ככה בקצרה, ולא כמו לאמא (אפילו שאמא עוזבת)…

“אבל אתמול החלטתי שאני אתקשר, אפילו אם זה יכאב – זה פחות גרוע מאשר לגמרי לא לשמוע אותם. ובאמת דיברתי כמה דקות, ושמעתי טיפונת על מה שעובר עליהם, ואני רוצה להתקשר אליהם כל בוקר, כי זה טוב גם להם וגם לי…”

רחלי התלבטה ארוכות כיצד לענות, כתבה ומחקה מתוך חשש לצער את אמה, אך לבסוף שלחה את המייל הבא: “אנחנו עדיין אוהבים אותך. כועסים, כואבים, עצובים, אבל עדיין אוהבים. עשית צעד קשה. קשה מאוד. אבל גם לכל צעד – יש כמה דרכים לעשותו. ואת בחרת בדרך הכי קשה, והכי כואבת. בלי לשתף, בלי לספר, בלי להסביר. בלי לומר למה, בלי לומר לאן, בלי לומר עם מי, ובלי לומר את הסיבה האמיתית. וזה סימן שיש לך מה להסתיר. שאת לא רוצה להסביר איפה את, עם מי ומה את עושה.

“סבתא טופי? מרמולדה? השבוע חגגנו בירושלים לנכדה שלך יום הולדת, והיא שאלה איפה סבתא? אמא, איפה סבתא??!?! ואנחנו כולנו, כל בנותייך, לא ידענו מה לענות! לא ידענו איפה את, והכי חשוב – למה?! למה??? ובגלל כל זאת אנחנו לא מסוגלים כרגע לשמור על קשר ולהיפגש כאילו הכל כרגיל. עד שיתבררו העניינים ועד שתסבירי את עצמך. ואז, אולי, אולי נתחיל להתמודד. בכל זאת אוהבים, רחלי”.

נפש אומללה

עם מותה של וינשטיין פורסם ספר שכתבה בו היא מתארת את חייהם של בני זוג דמיוניים, כאשר הייחוס אליה ואל בעלה שלמה לא מוטלים בספק.

במהלך הספר מתוארים חייהם הקשים והשמרנים של בני הזוג בחסידות, ומצוקתה האיומה של גיבורת הספר. אלא שבני המשפחה שמכנים את הספר ‘דמיוני’ מציגים בשיחה עם ‘ישראל היום’ תמונה אחרת לגמרי.

וינשטיין לא חיה בעולם מסוגר ואדוק מדי, אומר ישראל יוסקוביץ’, בעלה של רחלי, בתם הבכורה של אסתי ושלמה. “יש כאלה שהם יותר ‘חסידישפט’ – יותר אדוקים, ששומרים תקנות של גור, ויש כאלה שפחות. קשה לומר על בני הזוג שהם היו שמרנים מאוד”.

הבנות נזכרות בדואליות שאיפיינה את אמן: “לעצמה היה מותר הכל, לילדים היה אסור הכל. כל הדברים שקשורים בקנייה ובלבישה של בגדים ונעליים, היו אסורים לנו ומותרים לה.

 “זה היה מוזר. היום אנחנו מבינות שהיא היתה נפש אומללה שלא מצאה את עצמה. מגיל קטן היא לא ידעה באיזה צד לבחור, חילוני או דתי. זה בטח היה קשה לה, אבל זה היה קשה גם לנו”.

מצווה אחת ביום

באותם ימים, מספרות בנותיה ל’ישראל היום’, אסתי נקרעה בין הרצון לחזור בשאלה לבין הפחד לאבד את הבנות. ההתלבטויות האלו הן כנראה שגרמו לה לנסות להתאבד לפני כעשור. היא בלעה אז עשרות כדורים, אך בעלה היה ערני מספיק, מצא אותה והזעיק אמבולנס. כשהתעוררה בבית החולים החליטה כי אינה מעוניינת להישאר בעולם החרדי. על פי תיאוריה של אסתי, סברה שזה יהיה הפתרון הכי פחות מכאיב.

“זה היה בלאגן אחד גדול מה לספר לבנות ולקוות שהעניין לא ייוודע ברבים, כדי לא לפגוע בבנות, וזה עבר בשלום, יחסית”, אומרים בני המשפחה.

כשאסתי יצאה מבית החולים היא החליטה לעזוב את העולם החרדי ועזבה את ביתה בפתאומיות. “בלי להסביר כלום, בלי לומר כלום, פשוט קמה והלכה”, אומרים בני המשפחה. “היא עזבה את הבית, ובמשך כמה שבועות לא יצרה שום קשר. אחר כך כנראה התגעגעה מאוד לבנותיה, וביקשה לחזור. אמרה שהיא רוצה לחזור בתשובה שלמה”.

גם האשמות של התקשורת החילונית כלפי גור, מתבררות כעורבא פרח: “מישהו שאל עבורה את האדמו”ר מגור אם היא יכולה לשוב, והוא אמר שכן, בתנאי שתקבל עליה לעשות מצווה אחת מדי יום. וכך היא עשתה. היא כתבה לעצמה מצווה יומית ביומן ועשתה אותה”.

אבל היא לא החזיקה מעמד, וכעבור שבעה חודשים עזבה שוב את הבית ופתחה בהליך גירושים.

“ביום אחד היא פשוט קמה ועזבה את הבית”, מספר אחד מבני המשפחה ל’ישראל היום’. “השאירה פתק שאומר שהיא אוהבת את הילדים, ושאם נקשה עליה נוזמן להלוויה… ככה. בלי מילים, בלי הסברים. נשארות בנות צעירות בסביבות גיל העשרה, שכבר יודעות מה זה אמא, מי זו אמא, והיא פשוט קמה יום אחד ונוטשת אותן. בשלב מסוים בעלה דאג לה ואפילו פנה למשרד חקירות שיחפש אותה, רק לראות שהיא בסדר”.

 גרסת אבי המשפחה

השבר המשפחתי, השמועות והליחשושים, הביאו את שלמה וינשטיין לכתוב לבנותיו מכתב אישי במייל, המתפרסם לראשונה לצד כתבתו של יהודה שלזינגר  ב’ישראל היום’ – בו הוא מנסה להסביר להן את האירועים ולענות על השאלות הקשות. כל אחת מהבנות קיבלה מכתב אישי, לפי גילה ורמתה.

עם הוריה, בחתונת הבת תמי

“בתי האהובה, מי ייתן ראשי מים ועיני מקור דמעה על שבר משפחתנו, שלא היה ניתן להעלותו על הדעת אף בחלומותיי השחורים ביותר. כותב אני מכתב זה לך בלב שותת דם. מתלבט על כל מילה, האם לכתוב? האם לספר? האם לחשוף אתכן למציאות כפי שהיתה? האם דברי יחזקו אתכן או שמא יחלישו? האם מועיל אני ולא מזיק? כיצד אוכל לחזק אתכן, כיצד אוכל למלא את תפקידי כאבא בשעה זו. “מילותיי כואבות אמנם, אולם אתן ורק אתן עומדות בראש מעייניי, וכולי תפילה שמילים אלו ימלאו את תפקידן. מעולם לא דיברתי על הדברים שאכתוב להלן, הקדוש ברוך הוא עדי שעשיתי מה שביכולתי על מנת לשמור על כבודה של אמכן, גם כאשר היא בעצמה לא שמרה עליו.

הרי אמא זו אמא, היא זו שהביאה אתכן לעולם והשקיעה בכן את נשמתה, ועל כך הכאב הוא כפול ומכופל, פעמים רבות שאלתן אותי שאלות ולא קיבלתן מענה, וזו היתה הסיבה היחידה: רצוני לכבד את אמא שלכן, גם כשבחרה לנטוש הכל ולברוח. אני הגבר ראה עני בשבט עברתו. שנשאר לאחות את השברים והנשמות שהתרסקו בלכתה. אינני יודע מדוע נגזר על משפחתנו ללקות כפליים בכל חטאותיה. פעמיים חווינו את הכאב חותך בבשר החי בוקר, צהריים וערב, יום אחרי יום. מי אני שאחשב חשבונות של עולם או אתיימר להבין את הסיבות לסבל המתמשך של כולנו במשפחה שנושא פצע מדמם שאינו מתרפא ואינו מגליד.

הדבר היחיד שהחזיק ומחזיק אותי הוא האמונה שלנו בבורא עולם, שבחר להעביר אותנו דרך הכאב הזה, כי רק הוא היודע מה הטוב ביותר עבורנו, והוא נותן את הכוח להתמודד. וכפי שעברנו את הפעם הראשונה, כך נעבור את הפעם הזו. אני גאה בכן, בנותיי האהובות, הכוח שלכן במבחן התוצאה הוא נחמתי בעוניי.

כמה נלחמתי, שאמא שלכן תהיה חלק מהחיים שלכן, שתזכה לראות אתכן כפי שאתן היום, גדלות, מתבגרות ומקימות משפחות לתפארת. לילות של מים עברו עלי בכאב שלא ניתן להכיל, פניתי לכל מי שרק יכול לסייע לי לייצב את משפחתי האהובה ולמנוע את הנתק הנורא.

לא האמנתי שהיא מסוגלת להגיע למקומות הנמוכים הללו. זו לא היא. אמא שלכן היתה נשמה מאירה ואוהבת, עד היום אינני יודע כיצד התהפכו היוצרות.

ליבי ליבי על חללי, על ילדתי התמימה תמי, שאין יום שאינני בוכה עליה ועל זה שמה שנשאר לה הוא רק הנקמה וההתרסה. מה היא רואה כשהיא מסתכלת על עצמה? לאן מובילה דרכה?

תתפללו עליה, אהובותיי, שיהיה לה טוב, זה הדבר היחיד שנשאר. האם מבינות אתן, בנותיי האהובות, מדוע מעולם לא דיברנו, מעולם לא התראיינו, לא ליכלכנו לעיתון? מי כמוכן יודע כמה פעמים נשכתי את שפתיי. אך אמא שלכן בחרה להוציא את הרפש, להתאבד במקום להתעמת, במקום להתמודד.

ברור לי שהשאלות הקשות מכרסמות בליבכן ולא נותנות לכן מנוח. האם הרפש שזרקה בפנינו הבעל: סבלתי סבל נורא באמצעות ספרה היה או לא היה. האמינו לי שאינני יודע מה כתבה, משום שלא קראתי את הדברים, רק שמעתי שמדובר בבוץ ובשנאה.

דעי, יקירתי, שמעולם לא עברתי על שום איסור הלכתי עם אמכן כברת דרך ארוכה, הרבה מעבר למה שבעל יסכים לעשות עבור אשתו, רק כדי שתמצא מרגוע לנפשה. צעדתי איתה יד ביד. נתתי מעצמי כל מה שיכולתי ושהיה בגבול המותר, ויתרתי על כל טיפת אגו שרק היתה בי כדי להחזיר את הגל גל אחורה.

אך שום דבר לא הספיק לה. מעבר לעצמה לא ראתה דבר, לא אתכן, ולא אותי. אילו הדברים היו כפי שהיא מתארת, שום רב לא היה מתיר לנו לחיות יחד. כולם סביבה הבינו שהיא סבלה מבעיות רגשיות. עשינו כל אשר לאל ידנו כדי שתהיו בקשר איתה, כדי שלא תגדלו כמו יתומות חיות, כפי שאכן קרה. ולא הצלחנו.

הבת תמי בהלוויה. צילום:Avi Dishi/FLASH90

מעבר לכך, מי כמוכן יודע עד כמה כיבדתי אותה. אמכן היתה האחרונה שהיה ניתן לסחוב אותה למה שהיא לא רוצה. ההפך, נסחבנו כולנו אחריה לבור שחור משחור. האם הסכם הפיצויים הוא ההוכחה שלה? מדוע לא הגישה תביעה אחת פשוטה? מדוע לא ניסתה כל דרך חוקית להוכיח את טענותיה? אולי משום שלא יכלה להתמודד עם האמת. איך אוכל לכתוב על הכאב הנורא מכל, על בנותיי, אבני קודש, שמשתפכות בראש כל חוצות, שכל ילד במדינה כבר חרץ את דינו ודעתו עליהן.

בתסקיר של פקידת הסעד תקראו על השבועיים ההם שאמכן נעלמה בלי להסביר ובלי לומר מילה, ועל הפעם השנייה, שבה נעלמה לחמישה חודשים בלי ליצור שום קשר, בלי להסביר, בלי לדבר. פקידת הסעד כותבת על המאמצים שעשינו על מנת לשמר את הקשר ביניכן לבין אמכן. אף על פי שלא הסכמתן נלחמנו בכל יכולתנו למנוע את הנתק, עד שחשבתן שאני לא רוצה את טובתכן.

מתהומות נפשי הבנתי אתכן, את הקושי העצום מול החברה, הבושה מול החברות, מול השכנות. המתח והלחץ לפני כל מפגש איתה היו עבורכן בלתי נסבלים, שמא היא תעשה לכן בושות מול כולם. נקרעתי בתוכי בכל פעם מחדש כשניסיתי לחדש את הקשר ביניכן לבינה, רק משום שרציתי את טובתכן, משום שידעתי שלמרות הכאב ההוא והבושה הצורבת, בנות צריכות את אמא שלהן, ולא משנה מה יהיה, זהו קשר בלתי ניתן להפרדה.

“אפילו פקידת סעד הבינה שילדים זקוקים ליציבות. רק אמכן סירבה להבין ולכבד. וכי אני הוא זה שאמרתי לכן לכתוב את המכתבים אליה? הרי הייתי מונע זאת בגופי לו רק יכולתי. אלו היועצות, שליוו אתכן וניסו לייצב אתכן בתוך המערבולת השחורה שרחשה סביב, לעשות סוף למשחק הציני שהיא יצרה בנפשכן.

“אתן צריכות לדעת, יקירותיי: למרות כל הסיפורים שלה על כך שהיא ניסתה לחדש את הקשר, אמכן מעולם לא פנתה אלי ואמרה שהיא רוצה לראות אתכן, לא ישירות ולא דרך מגשר או דרך בית משפט.

הקשר היחיד שניסתה ליצור היה עם רחלי. מדוע התעלמה מכולן? מדוע לא ניסתה לחדש את הקשר עם הבנות האחרות? אמא התייסרה משום שידעה שהזניחה אתכן. היה חשוב לה להראות לחבריה שהיא כאובה ורוצה אתכן, אולם היא ידעה מה מפריע לכן ושהדרך אינה לתלות דפים על עצים ברחובות, אלא בדרך נורמטיבית מכבדת.

זו לא אמא שלכן שעשתה את הדברים הללו, זו אישה שסבלה מניצול ציני ומחפיר של גו רמים סביבה, שעשו עליה קופה ורמסו את נשמתה. אפילו תמי לא יודעת עד כמה הם השתמשו בה, ועדיין משתמשים בה לטובת עצמם.

אינני מתראיין לתקשורת, שבחרה לקחת צד אחד, לעשות ממנו מטעמים ולהותיר חללים בדרך. התקשו רת יכלה לגשת לבית הדין, לבקש את התיק, ולהיווכח עין בעין במסמכים שאותם אני מביא בפניכן. אולם כנראה שלא האמת היתה חשובה, אלא משהו אחר. תקשורת של מדינה שלמה התגייסה להצגה חד צדדית, מעוותת ושקרית, על מנת ליצור טלנובלה סוחטת דמעות על סיפור שמעולם לא התרחש.

מישהו דיווח שהמשפחה רוצה לחטוף את הגופה – מי הוא? מי משמן את המערכת הזו? בדיון בבית המשפט אפילו צד שני לא היה, כדי לומר את דברו. במשך יומיים התקשורת עסקה במשפט המבוים, בזמן שהאם מחכה להיקבר. כמה סבל זה גרם לה.

ואיך התקשורת לא היכתה על חטא הקונספירציות נגד משפחה שהגיעה להלוויה וכיבדה את רצונה של המנוחה? והנה, עשו בנו לינץ’, בכן, בי. מי מגיע אלי הביתה עם מצלמה נסתרת, כאילו מדובר באחד הפושעים? הכל על מנת לעוות, ליצור נרטיב שיסחט דמעות לעם שלם, בלי אפשרות להרהר, לבקר, לחשוב מה באמת קורה.

הרכב שנמצא באשדוד עם גופתה של אסתי ע”ה. צילום:Flash90

גדול כים שברי. כל יום מחדש, בשמונה השנים האחרונות. לא תקראו את סיפור חיי לאחר 120 שנה, כאשר אין מי שיענה. סבל בל יתואר. ימים שהייתי צריך לרדוף אחריה, לרצות אותה, לשכנע אותה להישאר איתנו ולא לפרק בהינף יד את בניין חיינו ותמצית דמנו. הקמטים שבפניי, השעות בעבודה שבהן התאמצתי כדי לדאוג לכן, להאכיל אתכן, לתפקד בו זמנית כאב וכאם.

האם אי מי מכל הגורמים הבוחשים בחיינו האישיים כבתוך שלהם ניסה להעלות בדעתו מה עברתי בשנים אלו? בעשר אצבעותיי בניתי בית עם אמכן, ובו אתן, נסיכות נפלאות, שניגנו את מנגינת חיינו. ימים ולילות של נתינה אינסופית מתוך אהבה למשכן הקטן שלנו, עבודה אינטנסיבית על מנת לספק את צורכי משפחתי, קשרים בין לבבות שנרקמים מתוך שנים של שותפות, עמל ומאמץ שאדם משקיע רק בביתו שלו.

ואז הועם הזהב. פינת החמד שלנו נתנה למרמס ביום אחד בהיר, כאילו לא היתה, כאילו לא היו כאן שני אנשים, שהשקיעו את תמצית חייהם בשמחה, ביזע ובדמעות. לפתע פתאום הכל נותר חרב, הבית התרוקן מתוכנו, הבן אדם שרציתי לעשות הכל עבורו עזב אותי, אותנו, בלי להביט לאחור.

השירים, המנגינות, הריח הביתי המוכר והאהוב, פינו את מקומם לדמעות, דממה, ריק, וכפור שהקפיא את כולנו. נותרתי חסר אונים ומרוסק מול המציאות שהיכתה בי, מול החיים שהיו לי והתאדו כחלום בלהות, מותירים אותי כגוף בלי נשמה, אב שעולמו חרב עליו לפתע פתאום.

אנשים זרים שמעולם לא הכירו אותי נכנסו לחיי ועשו כבתוך שלהם. אמא שלכן כפי שהכרתיה נעלמה, ובמקומה מצאתי את עצמי ניצב מול אישה מנותקת, שרואה בי אויב אכזר, כאילו היתה זו ההחלטה שלי להפוך את חיי על פיהם, כאילו אני הוא זה שניצלתי, לקחתי ופגעתי.

לילות שלמים של כאב, שלפַת את ליבי בצבת ולא נתן מרגוע לנפשי. דאגה בלתי נתפסת לשש בנותיי, שסמכו עלי שאעשה הכל בשבילן.

ניסיתי להיות לכן לאב ולאם, מחייך בימים ובוכה בלילות, מנהל את הבית במקומה, דואג שיהיה לכן מה לאכול, מה ללבוש, מילה טובה לפני מבחן, שתייה חמה בבוקר, אסיפות הורים, כאשר אני הגבר היחיד שמגיע. שיהיה לכן עם מי לדבר, עם מי ללמוד למבחנים, למי לספר מה היה. עד שהגיעה אשתי (-השנייה י”ש) ומילאה את המקום הזה, ועם כל האהבה שבעולם ניסתה לתת, להאכיל, לחבק, לאהוב.

שואלים אותי, למה אתה לא מתראיין.

כאילו זה מה שחשוב. הראש שלי שקוע רק בכן, במה שעברתן. האם מילאתי את תפקידי נאמנה? האם היה משהו נוסף שיכולתי לתת? כיצד אתן מרגישות? מה חסר לכן? כיצד עוד אוכל להיות בשבילכן? ומעבר לזה – וכי למי אתראיין? למי אתן את הגירסה שלי? למי שמבקש לשמוע רק צד אחד?

ההתאבדות שלה אינה בגללכן, הרי היא ניסתה להתאבד עוד בטרם עזבה אתכן. אם היתה מתאבדת מרוב אהבה וגעגועים אליכן, היא לא היתה משמיצה אתכן בריש גלי, תוך כדי גרימת סבל, צער ונזק, שיהדהדו בליבכן לשנים הבאות. היא דאגה שכל העולם יידע, הוציאה את ספרה לאור, את מי ביישה בכך? את מי הרסה? את בנותיה. אותי היא כבר לא יכלה להרוס, משום שלא נותר מה.

וכי היה מתרחש ההפך, לו היתה אם חילונית חוזרת בתשובה, ובנה היה מבקש ממנה שלא תגיע לבית הספר שלו במטפחת ובשמלה ארוכה, משום שהוא מתבייש בפני חבריו – האם היתה מופיעה על כך ידיעה בעיתון? היכן היא היתה בשנים האלו, שזעקתן מקירות ליבכן וחיפשתן אותה, את האמא שהיתה ואיננה? בוקר וערב ראיתי אימהות מלבישות את בנותיהן, מאכילות, מלוות, תומכות, מחבקות, מחייכות, הולכות לקניות, מקיפות אותן בחוויה אמיתית של אמא. זה קרע את ליבי בכל פעם מחדש, ניסיתי למלא את החסר הזה, ללא הצלחה. ראיתי אתכן, ילדותיי, נאבקות בנחשולים, בבדידות, בהיעדר אמא. היו אלה רגעים שלא יכולתי לשאת.

נחמו נחמו עמי, יאמר אלוקיכם. בנותיי האהובות, היום היא למעלה ורואה אתכן כאן, נושאות את רא שכן בגאווה, הולכות בדרך שבה היא חינכה אתכן, מלאות בעשייה ובחיים אמיתיים של העולם הזה והעולם הבא. כמה שמחה תהיה לה מכל מעשה טוב, מכל קדיש, מכל נר נשמה, התגברות על המידות או ויתור לעילוי נשמתה.

זיכרו אותה כפי שהיתה, כפי שגידלה אתכן. ואנו נמשיך בדרך של ‘ויידום אהרון’, לאחוז בטוב, לאהוב ולא לשנוא, לצעוד בנאמנות לערכים האמיתיים שעליהם גדלתם. זו דרכנו, וכך היתה מאז ומתמיד”.