השבוע שמעתי שיחה מעניינת מאוד בין שני אברכים.
זה התחיל ככה: “תגיד, שמעת מה היה היום ברכבת הקלה?” שואל הראשון, נקרא לו א’, את חברו, נקרא לו ב’.
“לא, לא שמעתי כלום, במה מדובר”, עונה לו ב’.
“איך לא שמעת?” מזדעזע א’, “כמעט עלה מחבל עם שלושה מטעני צינור לרכבת, ורק בנס הוא נעצר בדקה האחרונה, איך לא שמעת דבר כזה?”
“אה, מצטער”, מצטדק ב’, היום לא קראתי עיתון בבוקר, ובכלל לא שמעתי רדיו כבר כמה שנים, באמת שאין לי מושג. גם בכוילל אף אחד לא הזכיר דבר כזה, ממש לא ידעתי. וואי איזה נס זה, תשמע, פלאי פלאים”.
כאן לבשו פניו של ידידינו א’ צורה של תמיהה והוא המשיך לאתגר את חברו.
“רגע רגע, אתה רוצה להגיד לי שלא שמעת כלום על התקרית במוצב החרמון שבה נהרגו שני חיילי צה”ל? אתה בא להגיד לי עכשיו שגם לא שמעת על הכטב”מ שחדר בצהריים לשמי ישראל וניצל מירוט של שלושה טילים וחזר בחזרה למפעיליו? אתה רציני? אתה לא חי בעולם הזה?”
אם דימיתי לראות על פניו של ב’ הבעת חרטה והתנצלות על אי ידיעתו הדרמטית, הרי שמילותיו, שחזרו שוב ושוב על אותו רעיון, הדהימו אותי לחלוטין.
“כבר אמרתי לך מקודם, הבוקר לא קראתי את העיתון, ומסתבר שגם אם הייתי קורא אותו לא הייתי מודע לכל מה שאתה מספר לי עכשיו, ומהדורות חדשות אני לא שומע, פשוט אין לי את הזמן ואת כח הריכוז להקשיב להם. אבל בהחלט, ממש ניסי ניסים”.
כמה פשוט.
את המשך השיחה לא שמעתי, אבל דמיינתי בליבי את א’ רועם על ב’ ומסביר לו בפרוטרוט מה קרה בטורקיה בלילה שבין שישי לשבת, ומה קרה בניס שבצרפת בלילה שבין חמישי לשישי. הרי הפרטים האלו, לא יכלו להיכתב בעיתונים של שישי, ואת העיתון של תחילת השבוע, הוא לא קרא, כאמור.
ואז פשוט הבנתי דבר אחד, מסתבר שאנחנו חיים בעולם של דרמות חוזרות ונשנות. אין לך יום שאין בו חדשה, ואין לך שעה שאין בה סקופ מרעיש.
הפיכה בטורקיה, פיגוע בירושלים, דריסה בצרפת, פיגוע בגרמניה, טילים בצפון, ועוד שלל סקופים של כל מיני פרשיות שיש עליהם צו איסור פרסום גדול-גדול, אבל הם בהחלט מרעישות.
אלא שכל הדרמות האלו, וכל החדשות המסעירות האלו, יכולים פשוט להיעלם מהרדאר ולא להשאיר רושם כי הוא זה, בתנאי כמובן שאתה לא צורך חדשות באופן אובססיבי.
•
אני לא מדבר כאן על התנתקות מוחלטת והתנזרות מכל בדל מידע של חדשות ומבזקים. ממש לא. אפילו האברך הנכבד הרב ב’, קורא עיתוני בוקר מידי פעם. אבל אני בהחלט מרשה לעצמי לכתוב על ‘הורדת מינון’.
תחשבו על זה, רק מליל שישי שעבר ועד עתה, כמה אינפורמציה וכמה מידע בלתי רלוונטיים בעליל החדרתם לראשכם רק בשל העובדה שאתם צרכנים סטנדרטים של חדשות.
ועוד לא דיברנו כלום, על תמונות הזוועה וסרטוני האלימות שמגיעים בהבזק של שניות מזירת פיגוע מדממת בצרפת, או מבניין הפרלמנט בטורקיה.
את זה תעזבו בצד, מכורי הווטסאפ אינם כלולים בדברים שנכתבו עד עתה. למענם שתל הקב”ה בדור, אנשים קצת יותר כבדים, שמבינים קצת יותר, ובנויים להתמודד עם התמכרות כרונית על גבול הכפייתית.
האובססיה הזאת של ‘לדעת הכל’ כאן ועכשיו, נרכשה אמנם ביזע ובצדק. האינתיפאדה האחרונה וטראומת ‘צוק איתן’ עדיין בעכרנו, והצורך הגדול שהיה קיים אז בקבלת המידע, הוא זה שהגדיר מחדש את הישראלי הממוצע כצרכן חדשות ממדרגה ראשונה. זה נכון.
אבל צאו וראו רק לרגע מה בין אברך א’ לאברך ב’. שניהם חיים כאן בארץ, אבל חייהם שונים בתכלית.
בעוד הראשון מסתובב כאחוז תזזית וחרדתו על פניו, שכן בצרפת נדרסו למוות כתשעים בני אדם, ובטורקיה נהרגו כשלוש מאות, וברכבת כמעט התפוצץ מחבל, ושני חיילי צה”ל נהרגו בטעות, ושני טילי פטריוט פספסו כלי טייס בלתי מאויש, וכולהו וכולהו, הרי שמוחו של הרב ב’ נקי לחלוטין מדרמות ופנוי כולו לחשוב על משפחתו ועל תלמודו.
גם את הדברים האלו, לא יקרא הרב ב’ מן הסתם, מאיפה יש לו זמן למאמרי דעה בגרוש. העיקר שא’ ייתקל בהם, זה בהחלט מספיק.
• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]