קצב התחייב לשיקום האסיר: ללמוד כל יום בכולל אברכים בקרית מלאכי

לקראת הדיון בעניינו בוועדת השחרורים, הסכים הנשיא לשעבר משה קצב לתנאים של הרשות לשיקום האסיר • ביניהם: טיפול יומי בבית מדרש תורני, וטיפול תורני קבוצתי פעם בשבוע
דוד ליבוביץ
י"ד תמוז התשע"ו / 19.07.2016 23:24

הנשיא לשעבר והאסיר בהווה משה קצב הסכים לתנאיה של הרשות לשיקום האסיר, לקראת הדיון בעניינו מחר. כך פורסם בחדשות 10.

התכנית כוללת טיפול יומי בבית מדרש תורני, טיפול תורני קבוצתי פעם בשבוע, טיפול רפואי שבועי, איסור להכפיש את הקורבנות באופן ציבורי ואיסור על כל יחסי מרות על נשים מצדו של קצב.

המוסד התורני בו ילמד קצב, הוא כולל לאברכים צעירים בקריית מלאכי, אליו הוא יצטרך להגיע באופן יומיומי, וללמוד בו יום שלם.

הפרקליטות מתנגדת לשחרור המוקדם וטוענת שחוות הדעת של הרשות לשיקום האסיר אינה קשורה לשחרורו של קצב. מחר לא צפויה להתקבל החלטה בנושא, אבל במידה ותהיה – יבקשו בפרקליטות עיכוב ביצוע, כדי להחליט אם לערער או לא.

מוקדם יותר פורסם כי קצב, המרצה עונש מאסר לאחר שהורשע במעשים חמורים, מכה על חטא. למקורביו אמר: “לא הייתי צריך ליצור יחסי קירבה עם הכפופות לי – זו הייתה טעות”.

קצב סיפר למקורבים, כי היה מעדיף “להישפט על כל עבירה”, רק לא על העבירה בה הורשע.

“אני לא נקי משגיאות בהתנהלות שלי”, אמר, “חטא היוהרה הוא שהוביל אותי למקומות הללו. אני בן 71 ורוצה לפצות את משפחתי על הסבל”.

לפי הדיווח, אמירות אלה הן אחת הסיבות המרכזיות לנטייה של הרשות לשיקום האסיר להעניק לו המלצה לשחררו לחופשי, לאחר שריצה שני שלישים ממאסרו. זאת למרות שסירב להביע חרטה על מעשיו.

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
    חוות דעת
    20/07/2016 03:23
    מיכאל
  1. “לא הייתי צריך ליצור יחסי קירבה עם הכפופות לי – זו הייתה טעות”
    מר משה קצב, כשאתה מדבר על יחסי קרבה עם הנשים הכפופות למרותך, למה אתה מתכוון בדיוק? האם אתה מתכוון לקרבה פיסית בלבד, או שלדעתך היתה גם קרבה נפשית? הרי ברור לכל בר דעת, וכך קבעו גם שני בתי המשפט — לא מדובר פה ביחסי קירבה (נפשית), אלא מדובר פה בפלישה, בכפייה עצמית על הנשים בניגוד לרצונן תוך ניצול יחסי מרות, ואפילו באונס של אחת מהן תוך שימוש בכוח.
    אז אם כן, כיצד עלינו לפרש את צמד המילים “יחסי קירבה” ואת ההודאה בכך שזו היתה טעות? אני באופן אישי מפרש זאת כמה שנקרא “שליש צעד”, או אפילו “רבע צעד ” לכוון שבו מצפים ממך שתלך בתודעתך. כלומר, אתה מודה בכך שהיתה קירבה פיסית בינך לבין הנשים ושזו היתה טעות, אך האם היתה קירבה נפשית — בעניין זה אתה בכוונה לא מדייק ומשאיר את כל האפשרויות פתוחות (בטווח שבין יחסים בהסכמה לבין אונס).
    ואולם, יש מי שעלול לפרש את דבריך ואת “רבע החרטה” שלך כדברים שכוונתם לקירבה נפשית, שפירושה יחסים בהסכמה — ובעיניהם, כמובן, הדברים הם בבחינת לעג לרש. אני מתכוון בראש ובראשונה לנשים שנפגעו ממעשיך, בני משפחותיהן וארגוני הנשים השונים, שבעיניהם “רבע חרטה” מהסוג הזה גרועה אף יותר מחוסר חרטה מוחלט. שים לב לדברים האלה, משה! “רבע חרטה” מהסוג הזה עלולה לשחק לרעתך!

    “אני לא נקי משגיאות בהתנהלות שלי. חטא היוהרה הוא שהוביל אותי למקומות הללו”
    או! עכשיו אתה מדבר נכון! אמנם זה עדיין לא מושלם כפי שהיינו מצפים, אבל בעיניי גם זה משהו. סימנים ראשונים של תהליך ההפנמה ושינוי התודעה לכוון הרצוי.

    “אני בן 71 ורוצה לפצות את משפחתי על הסבל”
    קודם כל, משה, עד כמה שידוע לי, 71 אתה תחגוג רק בדצמבר השנה. אבל זה לא מה שחשוב כרגע. אז אתה אומר שאתה רוצה לפצות את משפחתך על הסבל שנגרם להם? והאם עליי להבין מכאן שאתה מתחיל להפנים שאתה אחראי לסבל זה? בעניין הזה, משה, אני תומך בך ומחזק את ידיך. יחד עם זאת, עליך להבין ולהפנים דבר אחד חשוב: בלי להבין את מהות הטעות והנזק שנגרם, ובלי להבין את גודלם ועוצמתם, אי אפשר לתקן אותם (ובעיניי זו מילה נרדפת לפיצוי). הערכתי אליך על כוונתך הטובה, משה, אך עליך להבין שלא די בכך.

    “הייתי מעדיף להישפט על כל עבירה, רק לא על העבירה בה הורשעתי [אונס]”
    מה אני אמור להבין ממשפט זה, משה? שאתה עדיין מתכחש לעבירת האונס שבה הורשעת? בעוד שבכל שאר העבירות, כך זה נראה, אתה כן מוכן להודות? כלומר, היו הטרדות מיניות, היו מעשים מגונים (כולל גם בכוח), היו “יחסי קירבה”, כפי שאתה קראת לזה, ויחסי הקירבה האלה פתאום לא נקראים אונס? לא נעשו בכוח ובניגוד לרצונה של האישה בה מדובר? זה נראה לך הגיוני, משה? ולי נראה שעמדה זו עלולה רק לשמש לך לרועץ.

    לסיכום, משה, התרשמתי שאתה מתחיל להראות סימנים ראשונים של הפנמה והבנת החטא והנזק שגרמת, ויחד עם זאת, לא די בכך. אני רק מקווה שתוכנית השיקום שתעבור, בין אם בכלא ובין אם מחוצה לו, תעשה את כל השאר.
    ומהי עמדתי בנושא? לדעתי, 7 שנים או 4.5 שנים זה לא מה שיעשה הבדל כל כך משמעותי. מבחינת סבל וענישה (שהם תנאי הכרחי, אך לא מספיק, להרתעה) — מדובר גם כך בעונש כבד דיו. מבחינת הבנת והפנמת הקשר בין העונש למעשים, שיקום והרתעה עתידית — זה כרגע האלמנט היחיד שחסר, אך מתחיל לתת את ניצניו הראשונים (כך אני רוצה לקוות).
    אך, כמובן, ההחלטה בדבר קיצור העונש אינה בידינו, האזרחים הפשוטים. לנו נותר רק לקוות שהוועדה תקבל החלטה סבירה שתניח את דעתנו.