תפסיקו לדבר על אלאור אזריה. פשוט תפסיקו.
כתבתי כאן בעבר שלדעתי הוא לא גיבור, ושכנראה טעה בשיקול הדעת שם בשטח, בזירת הפיגוע, בחום היום, בחברון. לכן לא צריך להפוך אותו לסמל. הופתעתי ממספר התגובות שקיבלתי נגד הדברים. מאז הפרשה רק הולכת ותופחת. חבל.
לא צריך לסקר בהרחבה כל קצין שמגיע למשפט למסור עדות, לא צריך לתת פתחון פה אדיר לכל מערכת התביעה ולכל המסרים של דובר צה”ל נגדו, לא צריך קמפיין גיוס כספים המוני בעדו. למי כל זה עוזר? זו תקרית נקודתית מצערת, סביב חייל שאינו פושע מלחמה, אבל גם לא ראוי לצל”ש.
צריך לסיים כבר את הסיפור הזה.
ישראל מתמודדת עם מתקפת טרור קשה. עיסוק באזריה מסית את תשומת הלב, משכיח את העיקר, והמסר הבסיסי (לא יורים במחבל מנוטרל) כבר מזמן הועבר, וכבר מזמן לא במרכז הדיון. אז למה למען השם נתניהו התקשר לאבא שלו? למה למען השם יש תחושה שהתביעה מתייחסת אליו כאל אויב, ולא כאל חייל משלנו, שכנראה סרח? איך בתוך כל הרעש המוגזם הזה השופטים יוכלו בכלל להתנתק ולדון בעובדות עצמן? והאם העובדות בכלל משנות כבר למישהו?
פרשת השבוע, פרשת ‘בלק’, עוסקת רבות בעין טובה. בראייה חיובית של המציאות ושל כל אדם שעומד מולנו. את השיח הציבורי ההולך ומחריף שלנו, מאפיינת יותר ויותר עין רעה. חיפוש שמץ של משהו שלילי, של אבק, גרגיר, משהו – והעצמה שלו למקסימום.
קחו למשל את סוגיית המינוי של הרב הצבאי הראשי החדש, הרב אייל קרים. הכל התהפך. האיש שדיבר על יחס מוסרי לנשות האויב – הואשם באונס, לא פחות. האיש שמגיע מבית המדרש הכי צייתני ביחס לפינוי יישובים – הואשם בעידוד סרבנות.
כל מי שקצת בקיא בשיח, לא ידע אם לצחוק או לבכות. רק כדי שנבין, הרב הצבאי היוצא, רפי פרץ, שמגיע בדיוק מאותו זרם ישיבתי, רקד עם האנשים שבאו לפנותו מביתו בגוש קטיף. רקד. חפשו את הסרטונים וספרו לי אם יש עוד ציבור שלא רק שאינו מסרב פקודה, אלא מתחבק עם מי שמפנה אותו בדרך החוצה מביתו, בית שעוד רגע ייהרס.
אחרי מתקפה תקשורתית ופוליטית ושליפת חלקי ציטוטים נושנים, עשה הרמטכ”ל איזנקוט משהו שאף אחד לא עשה השבוע: דיבר עם הרב קרים. ישב איתו, הכיר אותו, שאל שאלות, קיבל תשובות. ואז הוציא הודעה פשוטה אך אמיצה על כך שהוא רוצה בו לתפקיד.
אבל הרב קרים כבר פאסה. נקסט.
מי הקורבן הבא? מדהים לגלות כמה חוסר אמון יש בנו אחד כלפי השני. איזו התנפלות רעה. האיש היה מפקד סיירת צנחנים, אבל קיבל השבוע יחס של אחמדניג’אד (גילוי נאות: גם אני, כמו כל המגיבים, לא מכירה אותו. לא נפגשנו מעולם. חלק מהכותרות – בהנחה שבכלל נאמרו – לא אהבתי).
ההתנפלות הקודמת בסגנון הזה הייתה על מבקר הקולנוע של גלי צה”ל, גידי אורשר. למה להשעות אותו בגלל דעות פרטיות (ומעצבנות) בפייסבוק? מה פתאום שר הביטחון (!) דורש להשעותו?
וקודם זה היה רמי סדן, שכנראה אמר כמה משפטים, שאותם גם הוא בכלל מכחיש, וכמעט נסקל. ואויב האומה הקודם, אם לא שכחתי עוד מישהו בדרך, היה ד”ר רן ברץ, המועמד לתפקיד מערך ההסברה הלאומי, שהיה יצירתי ובוטה מדי בחשבון הפייסבוק הפרטי שלו. גם כאן, ממש לא אכפת לי מה ברץ כתב, אכפת לי ממנגנון חיסולים והשתקה מסוכן.
אם זה יימשך, יהיה פה מאוד משעמם בקרוב, וגם מאוד מפחיד. אנשים יפחדו לכתוב, יפחדו לחשוב, יפחדו לעשות לייק, יפחדו לחשוב על לעשות לייק. לפעמים נראה שעיתונאים מסוימים, או פוליטיקאים כמו ציפי לבני וזהבה גלאון, רוצים שכל המועמדים, לכל התפקידים, יעברו קודם בוועדת הפוליטיקלי קורקט בראשותם, ויקבלו עליהם מראש את כל הערכים. הערכים שלהם בלבד כמובן.
פרשת הרב קרים ופרשת גידי אורשר כאילו עסקו בדת ובמסורת. לא באמת. ציוצים, סטטוסים והודעות לעיתונות לא יעזרו לנו. צריך לגעת בדבר עצמו. ביהדות, בתורה. להבין, לחוות, לדבר, להתווכח – אבל על הנושאים האמיתיים. ובעיצומה של הסערה, פירסם אורי מלמד טקסט קצר על החוויה היהודית האישית שלו.
מלמד הוא תל־אביבי, מבקר מסעדות, סטנדאפיסט, מוזיקאי, בנה של העיתונאית הוותיקה בתיה מלמד, וגם חוזר בתשובה.
כשאנשים מסביב גידפו “אונס נשים גויות” או “רגל של תרנגולת”, מלמד הזכיר במה באמת מתמקדת היהדות, בעיניו. הוא כתב על שלושה מושגים – תפילה, שפה וקודש:
“להתפלל. להתפלל לא כמושג מושאל, כמו שהייתי רגיל להשתמש בו, נניח ‘אני מתפלל שמכבי יפסידו’, כלומר אני ממש מקווה שמשהו טוב יקרה, אלא לעמוד בתפילה. להתמסר. להיפגש עם ריבונו של עולם. לתת למילים האלה להציף אותי. להיות לא פה. לנשום אוויר. להיות בתוך המילים, לפסוע שלוש פסיעות ולמצוא את עצמי מחוץ לעולם, מחוץ לקיום, מחוץ למרוץ, עם פה מלא דברי קדמונים, רוח ונשמה פתאום בלב העניינים, וגוף שנח בצד.
השפה. המילים האלה שלפני כן היו מיותרות. מיותמות. לא בשימוש. מילים כמו קודש, ענווה, צניעות, ברכה, שמי השמיים, הלל, נשמה, חסידות, נחל עדניך, יושבי ביתך, אדון הנפלאות, מהולל בתשבחות. בקיצור, כל מה שראובן עושה ב’כמעט שבת שלום’, רק ברצינות.
הקודש. כי יש קודש ויש חול. כי אי־אפשר שהכל יהיה חול. ששבעה ימים הנרות דולקים, ושבעה ימים עסקים פתוחים. כי יש קודש. יש קודש בזמן, ויש קודש במקום ויש קודש במילים ויש קודש במעשים. יש דיבור של שבת. יש מילים של חג. יש מעשים של מצווה. יש תשמישי קדושה. יש גבוה ונמוך. יש עולם הזה ועולם הבא. יש טהור וטמא. יש חיי עולם ויש את זה שאין להזכיר את שמו. יש דעת ויש הבדלה. ולכל מוצאי שבת — יש שבת”.
הסטטוס היהודי:
“הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה’ דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוקיך” (מתוך ההפטרה שקוראים בשבת)
• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’