להתעורר יום אחד ולגלות שבזבזת ימיך בטעות

פתאום באמצע החיים מוצא את עצמו בלעם ברגע מיוחד במינו – והנה מלאך אלוקים לפניו. אבל לא זו בלבד, אלא חרבו שלופה בידו, וכעת לא לוקחים סיכונים – מיד מודה באשמה: “חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ”. אבל, אם רק תבקש “וְעַתָּה אִם-רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי” – אני מיד חוזר הביתה.

וזה כמעט בלתי ניתן להבנה: הרי ממש מקודם קיבל בלעם אישור למסע “אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם” – אז מה הטענה? מה רוצים ממנו?

אבל בלעם מבין: “חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי”. אין חטא גדול מזה!

לראשונה בתולדות הבריאה נפתח פי אתון “הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ”. במשך שנים מובילה האתון את בעליה במסירות בדרך הרגילה, ממלאת תפקידה נאמנה, לא סוטה מן הדרך מאומה, לא נלחצת אל גדרות, והנה פעם ראשונה ונלחצת רגלו ונפתח פי האתון.

ועדיין בלעם אינך מבין שמשהו אינו כשורה, אין זה הדרך הרגילה. אולי משהו קורה פה, אולי משהו מסתתר מאחורי זה, ומה אתה עושה: “לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ”.

כל אלו המאורעות לא מעוררות, לא פוקחות את עיניך, לא גורמות לך לעצור לרגע לחשוב, אולי אתה טועה, אולי האמת שהינך בטוח שדרכך היא היא הדרך, אולי בטעות יסודה. אולי הרצון שלך לשנות, לחדש, לתקן, לשפר, אולי יש פה משהו לא ממש מדויק. וכל זה לא מוציא את בלעם מעבר למגבלות ה”אני”, מעבר להסתכלות העצמית.

היה עליך לעצור לרגע, לחשבן את צעדיך, המשך דרכך, להבין שמשהו קורה, חשב מסלול מחדש, או אלי פשוט לראות את המלאך לפני שמתגלה!

וכשזה לא קרה – חֵטא חָטַא.

על האדם מוטל לחבר את פסוקי הפרשה הקודמת ” עַל-כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים, בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן”, על אודות מאורעות בלעם, ולחשבן חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה, ומהו רצון בורא העולם.

כאשר מתברר ליצחק, אמת שונה ממחשבתו עד כה, כאשר מבין הוא כי טעות הייתה בידו כל ימיו בהערכתו את עשיו, הרגע הזה של עמידה על הטעות המושרשת אצלו זמן רב, הוא רגע של חרדה גדולה עד מאד.

אין דבר מפחיד יותר מאשר להתעורר יום אחד ולגלות שבזבזת את ימיך בטעות, אין בושה גדולה מזו, אין חרדה חמורה מזו, כאשר מתברר לאדם שחי את כל חייו בטעות, אין קשה מזו, ולכן חובה על האדם לחשב דרכיו יום ביומו, מפני גילוי טעויותיו במאוחר.

שהרי “אוי לנו מיום הדין”, “אוי לנו מיום התוכחה”. בואו חשבון – נחשבן חשבונו של עולם.

כמה דעות, כמה הרצאות, כמה אג’נדות, נאמרות בכל שלב בחייו של אדם מתוך גרון ניחר, ואז חולף הזמן והאדם מביט לאחור ומחייך לעצמו, על אנרגיות שפעמים הושקעו לחינם מתוך מחשבה צעירה. כך לאורך כל חייו..

ומאידך, כמה יכולת של עשייה הוזנחה מסיבות אלו ואחרות, ואז חולף לו הזמן והכאב גדול על חלב שכבר נשפך.

בואו חשבון מה עיקר ומה טפל, מה אמת ומה אינטרס, לבל נתעורר יום אחד ויוברר כי טעות היתה בידנו, ואפילו אם רק לא ידענו.

אז דע לך בנאדם, שהגיע הזמן לדעת!

• הרב ישראל אברמובסקי הוא ראש בית מדרש ”תורה והלכה’