איך חגגתי 40 שנות סלידה ממסיבות הפתעה? • הטור של ידידיה מאיר

1.

איך שהתחילו הדיבורים על חגיגות ה-40 למבצע אנטבה ידעתי שזה מתקרב.

מבצע אנטבה ואני הולכים ביחד כבר כברת דרך. נולדתי בכ”ו בסיוון תשל”ו. שלושה ימים אחר כך, בכ”ט בסיוון, נחטף מטוס ‘אייר פראנס’ שהיה בדרכו מתל-אביב לצרפת. ברית המילה שלי, כך סיפרו לי מאז שהייתי קטן, נפתחה באמירת פרקי תהלים לשלומם של החטופים. כולם דיברו שם על גורלם של 105 נוסעים ואנשי צוות שנחטפו.

כמה ימים אחר כך, ב‑4 ביולי, ו’ בתמוז, התרחש המבצע הנועז.

מאז אנחנו חוגגים יחד: שנה למבצע אנטבה ושנה לתינוק ידידיה. 13 שנים למבצע אנטבה, בר מצווה לידידיה. והנה עכשיו, פתאום, שנינו בני ארבעים.

2.

וכאן צריך אולי להסביר: חגיגות פומביות כאלה די מלחיצות אותי. לא, לא באוגנדה. שנתניהו ייסע לשם, ינקר, יירדם, יתעורר ויקשיב לנשיא אוגנדה הביזארי כמה שבא לו. יעלה כמה שיעלה.

בינינו, הלוואי שהוא יחזור מהמסע הזה עם רוח אנטבה, עם קצת תעוזה ביחס לטרור בימינו (ולא, לבנות חמישים יחידות דיור בהתנחלות רמות זה לא תעוזה). אבל חגיגות יום הולדת פומביות, ובפרט מסיבות הפתעה ביום הולדת – הן שמלחיצות אותי. באמת. אני שמח ביום הזה, מודה לקב”ה על כל יום וכל שנייה, וגם ממש לא מתבייש בגיל שלי או משהו כזה, אבל אני פשוט מפחד מהקונספט.

זה התחיל כבר בגיל צעיר, בשנים שבהן גזרו לי כתר מבריסטול, חילקו לחברים שקיות עמוסות בביסלי-גריל מעוך עם שוקולד פרה, וכולם היו עושים ברגליים טח-טח-טח. ביום הולדת עשר יצאתי עם חבר למבצע “הקש בדלת” ברחבי המושב שבו גרנו. אני לא זוכר איזו עמותה שלחה אותנו להתרים את השכנים, אבל זה הלך לא רע. דפקנו בדלתות, אספנו שקל לשקל, ופתאום, באמצע גיוס הכספים הנלהב, החבר החליט שהוא לוקח אותי הביתה, להתרים גם את ההורים שלי.

אני זוכר איך נסענו באופניים בשבילי המושב לעבר דלת הבית שלי, כשהוא מתעקש לשכנע אותי שזה מה שצריך לעשות עכשיו.

ושם? “הפתעה!”. ההורים והחברים חיכו לי שם נרגשים. “היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת…”.

ומה היה המשפט הראשון שיצא לי מהפה מול כל החגיגה המושקעת? “אבל אני באמצע התרמה!”

לא שמחתי, התעצבנתי. בדיעבד נדמה לי שהגבתי לא יפה. הרי הם בסך הכול רצו להפתיע ולשמח אותי.

שנה אחר כך, ביום הולדת 11, כבר הייתי דרוך וחשדני לאורך כל היום כולו. הפעם אני לא אהיה מופתע. הפעם אהיה מוכן ומזומן לכל מסיבה שלא תבוא. ובכל זאת הצליחו להפתיע אותי: בניגוד לכל הציפיות, לא עשו לי שום מסיבת הפתעה (כנראה בגלל הטראומה של המארגנים מהשנה הקודמת).

3.

התבגרתי מאז, אבל הפוביה ממסיבות הפתעה לא עברה. הפתעפוביה. מאז יצא לי להשתתף כקהל במסיבות רבות כאלה, ותמיד אני מתבונן מהצד בסבלו של המופתע. כן, סבלו. הוא הרי לא לובש את מה שהיה רוצה ללבוש, לא בדיוק מאורגן, לא בפוקוס.

אני חושב שבעצם מעולם לא ראיתי מסיבת הפתעה שתקתקה כמו שצריך. פעם הייתי במסיבת הפתעה מושקעת לקרובת משפחה, שחמש דקות אחרי שהופתעה ונכנסה נאלצה לפרוש הצדה, לשיחת ועידה חשובה וארוכה עם חו”ל, מטעם העבודה שלה.

מה לעשות, כשלא מודיעים מראש – זו התוצאה.

פעם אחרת השתתפתי בקוקטייל מפואר שהופק לרגל חתן השמחה שהגיע, לא נעים לומר, מסריח מזיעה אחרי יום עבודה בשיא הקיץ. כל הערב הרעיפו עליו הפתעות ומתנות, בעוד שנדמה לי שהשי שהוא הכי היה רוצה לקבל זה מקלחת. שלא לדבר על מסיבות הפתעה שבהן אתה רואה בשידור חי את המופתע – מופתע בשנית. זה קורה כשהוא מגלה שבכלל לא הזמינו את מי שהוא רואה כחבריו הקרובים.

המארגנים הרי לא דיברו איתו מראש, ושכחו לא מעט אנשים בדרך אל ה”סורפרייז!”. זה גם מבאס אותו שהם לא נמצאים, והוא גם חושש שהם ייעלבו כשיישמעו על האירוע.

ומה עם בריאות הלב? אני לא קרדיולוג, אבל מגיל מסוים, אני מרגיש שזה לא מוסרי לעמוד מעבר לדלת ולצעוק במקהלה על מישהו “היום יום הולדת!” כשהוא נכנס הביתה ומצפה לחזור לסלון השקט והחשוך שלו.

ואולי כל ההסברים האלה הם תירוצים, והסיבה האמיתית שאני סולד ממסיבות כאלה היא אחרת לגמרי: ובכן, אסור לאחר אליהן. לא מזמן הוזמנתי ליום הולדת (הפתעה, כמובן) 40 לחבר טוב שלי. אם זו הייתה מסיבה רגילה, הייתי מגיע בתשע. אבל לא, זו הפתעה. צריך להתייצב בעשרים לשמונה ולחכות בדממה עשרים דקות עד שהוא יגיע. אחרת הוא עלול לראות אותך, וההפתעה תיהרס. על מצפונך.

בסוף הוא הגיע בשמונה וחצי. כמעט שעה שלמה חיכינו. דקה לפני שהוא נכנס אני מקבל ממנו פתאום הודעת טקסט. מיהרתי לפתוח בחרדה, וכך הוא כתב: “ידידיה, בפעם הבאה תלמד איך חונים במסיבות הפתעה”.

אופס. לא מספיק שהגעת בזמן, אתה צריך גם לחנות במרחק שלושה רחובות כדי לטשטש עקבות. הבנתם?

כשהוא נכנס, אגב, הוא שיחק אותה מופתע לגמרי. כן, לרוב הרי יש הסכם בלתי כתוב כזה בין שני הצדדים באירועים האלה: אתה אל תגלה לנו שבעצם ידעת, ואנחנו לא נגלה לך שאנחנו חושדים שידעת. ההפתעה חייבת להימשך.

4.

התאריך המכונן הלך והתקרב. ובעוד נתניהו נערך לביקור ההיסטורי שלו באנטבה, גיליתי שהאחים שלי פתחו קבוצת ווטסאפ: “מסיבת הפתעה – ארבעים לאחינו הבכור” עם אימוג’י של בלון (!).

מיהרתי לדכא את הניסיון באיבו, לפני שיתחילו לערוך מצגת עם איחולים של חברים שהקשר עמם סיים לדעוך לפני עשרים שנה ולאסוף מכתבי ברכה שעלי לנחש מי כתב אותם. ניסיתי, אבל הם לא הרפו. הם הודיעו לי שעם כל הכבוד לי, אני לא מחליט. אי אפשר לעבור בשתיקה על התאריך ואירוע כלשהו יתקיים, איתי או בלעדיי.

זה יישמע לכם מוזר, כי אני לא בדיוק אדם שנחבא אל הכלים ביום יום, אבל זה באמת מלחיץ אותי לעמוד במרכזו של אירוע. להיות לא המנחה, לא המפיק, אלא האייטם. האישיו. אז התחלתי לנסות ולחבור לאירועים דרמטיים אחרים.

אחותי ובעלה עברו דירה לא מזמן, ולכן מיהרתי להציע לה שנעשה חנוכת בית, יחד עם יומולדת ארבעים. אפילו הצעתי לקנות הכול ולשנע סלטי קינואה וירקות חתוכים למעונם החדש, רק כדי לחלוק קצת את הצומי עם אחרים. היא הסכימה, אבל אז צץ אויב נוסף: הרמדאן. הם חיכו לשיפוצניק שיבוא לסייד את הדירה החדשה, אבל אחמד (שם גנרי) לא מסייד מי-יודע-מה בצום, וביקש לחכות, והם הרי לא יעשו חנוכת בית בדירה לא מסוידת.

בשלב מסוים שקלתי לדחות את חגיגות ה-40 עד תום הרמאדן. אחר כך מיהרתי לחפש יום נישואין עגול של איזה אח שלי, אבל לא מצאתי, ואז הגיעה ההברקה: קודם כול, יש מסכת שסיימתי ללמוד בלי לציין זאת. אז זה הולך להיות יום הולדת פלוס סיום מסכת. רפרם בר פפא יחלוק עמי את הנטל. ושנית, למה בכלל לדבר עליי? למה יום הולדת? בואו נכריז על אירוע חגיגי תחת הכותרת “ארבעים שנות הורות” לאבא ולאמא שלי. אני הרי הבן הבכור. איזה ספין מבריק.

5.

ואז, ביום האחרון, המצפון שלי התחיל להעיק. פתאום חשבתי על האחים שלי שכה טורחים לארגן לי מסיבה. נכון, זה מעצבן אותי, אני מת כבר להיות אחרי האירוע הזה, אבל למה לחשוב רק על עצמי? להם לא מגיע משהו שישמח אותם?

אז הרמתי טלפון לתגלית המוזיקלית החדשה שכבשה לאחרונה את משפחתנו. קוראים לו זאנוויל וינברגר. אתם יכולים לצחוק על השם שלו עד מחר – ואז תלכו לשמוע אותו שר ותבינו. הוא משהו. קול נפלא, הגשה מיוחדת, רגש. כן, מגיע למשפחה שלי לשמוע את השירה הזאת באירוע שהם כה מצפים לו. זה ישמח אותם כל כך.

מה שלא ידעתי זה שיום קודם צלצל אליו אחי. “ידידיה כל כך אוהב את השירה שלך, הוא עושה לעצמו מסיבה, כלומר סיום מסכת, כלומר מסיבה להורים שלנו, ובכל אופן אנחנו רוצים להפתיע אותו, כלומר לא להפתיע כי אסור, אבל חשבנו שזה יהיה מה זה נחמד אם תגיע. זה ישמח אותו”.

קצת אחרי חצות, כשנכנס זאנוויל לסלון ביתנו, חייכו כולם חיוך של מנצחים: אני כי חשבתי שהפתעתי את כולם והבאתי את הזמר האהוב, האחים שלי כי חשבו שבכל זאת הצליחו להפתיע אותי, וזאנוויל – כי עד לרגע זה לא גילה לכולם על ההזמנה הדו-צדדית.

מבצע אנטבה קטן עלינו. מזל טוב, ורק בשמחות.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’