אלי ויזל נפטר בשבת האחרונה. הרבי מלובביץ’ נפטר השבת לפני 22 שנים.
הנה סיפור קטן שמלמד הרבה על שניהם: ויזל, חתן פרס נובל לשלום, ניצל ממחנה ההשמדה אושוויץ בגיל 17 . הוא הפך לנואם מבוקש בנושא השואה בעולם כולו, וגם לכותב מפורסם. הוא שמר על קשרי ידידות חמים עם הרבי, ופעם, אחרי ביקור בחצר חב”ד בברוקלין, הוא כתב: “ימים לאחר שאני חוזר משם, אני מתהלך תחת הרושם שעיניו מלוות אותי בכל צעד וקוראות כל אחת ממחשבותיי”.
אבל פעם אחת, קטע את שרשרת המכתבים הלבביים מכתב ביקורת חריף. באופן יוצא דופן הרשה לעצמו הרבי להתייחס לחייו האישיים של ויזל, אל מול תפקידו הציבורי. זה קרה באמצע שנות השישים.
ויזל פרסם את המאמר “והעולם שותק”, עם זיכרונותיו הקשים מהשואה, טקסט שהפך אחר כך לספרו הראשון. הרבי חשב שלא מספיק לדבר ולכתוב על השואה. מי שרוצה לנצח את “הפתרון הסופי” של היטלר צריך לפעול בדרך ההפוכה לדרך ההשמדה – “כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ!”.
מי שבאמת רוצה להנציח את הקורבנות, צריך ליצור חיים חדשים תחתיהם. הוא כתב לויזל כך: “אני מרשה לעצמי לומר בכל התוקף, שמבלי הבט עד כמה חשוב לספר לדור הנוכחי מה שקרה עימנו, ועד כמה קשה להשתחרר מאותם זיכרונות וחוויות, החובה הראשונה, לפי הבנתי… צריך אתה לעשות כל מאמץ להתנתק בשלב זה מאותם מאורעות ולהיכנס לסדר חיים, חיים יהודיים, להקים בית יהודי ומשפחה יהודית”.
ויזל קרא, והפנים.
בשנת 1969 , בהיותו בן 41 , התחתן עם אסתר מריון, ולשניים נולד בן יחיד. הם קראו לו שלמה אלישע, על שם אביו של ויזל, שלא שרד את צעדת המוות.
יום שלישי, שמונה בערב, העיר מודיעין. בדרך, ברדיו, שמעתי על משפחות מרק ואריאל המתמודדות עם השכול הטרי. בתוך האולם שמעתי מתמודד ותיק.
עם תחילת ההרצאה שלו, עשהאל שבו מזנק לבמה. עם שני קביים ורגל אחד קטועה, אבל מזנק. בפיגוע באיתמר בשנת 2002 חדרו מחבלים לבית משפחת שבו ורצחו את האם ואת הילדים נריה, צביקה ואבישי. עשהאל עצמו, שהיה בן תשע, נפצע קשה מאוד. הוא עבר שיקום מפרך, והחל לעסוק בספורט. מאז הוא ייצג את ישראל באינספור תחרויות של ספורט נכים, ולאחרונה החל גם להרצות.
בתחילת דבריו חשבתי כמה חשוב שהמשפחות השכולות ישמעו אותו. כמה הוא יכול לתת להן תקווה. אחר כך חשבתי שכדאי גם לבני נוער בסיכון או לאנשים במצבי משבר לשמוע אותו. לבסוף החלטתי שכדאי פשוט שכל אחד ישמע אותו.
הוא מלא ביטחון עצמי, מצחיק לעיתים, ובעיקר חדור בשליחות. בקור רוח הוא משחזר את הפיגוע ואת הפציעה, מספר כיצד שכב בסלון ביתו ושמע הכל, אבל הוא לא מתעכב על כך.
את רוב הזמן הוא מקדיש בכלל לרוח ולא לגוף: “הוציאו מתוכי 200 רסיסים. הסיכוי שלי לשרוד היה אפסי. כשהתעוררתי, בלי רגל, שקעתי לתוך שתיקה והפכתי מופנם. הספורט היה מה שהציל אותי. כל הזמן היו סביבי אנשים, היה רעש, ורק כשקפצתי למים לשחות מצאתי את המקום שלי. היה לי שקט וזמן להתמודד. כשיצאתי מהמים הרגשתי שאני משאיר בפנים את כל הקשיים שסחבתי.
“המדליות שהתחלתי להשיג בספורט נתנו לי סיפוק. הנה, יש משהו שאני טוב בו. בתחום הלימודי והחברתי, בניגוד לספורט, עברתי אז בין בתי ספר וחוויתי המון משברים. פשוט לא יכולתי לסבול את העובדה שמסתכלים עליי כמו מסכן. אנשים ריחמו עליי, אמרו ‘הוא איבד רגל וחצי משפחה’ .
“זו הייתה הפעם הראשונה שבה החלטתי לעצור ולנסות לשנות את המציאות, להחליף זווית. אני ממליץ לכל אחד לעשות את זה. פשוט החלטתי שאני לא מסכן יותר, שלא יגידו עליי יותר את המילה הזו.
“כשהיה טיול שנתי, במקום להישאר כרגיל בבית, יצאתי עם כולם והתעקשתי להגיע ראשון. פתאום במקום המילה ‘מסכן’ שמעתי מילים כמו ‘הוא לא פראייר’ או ‘הוא יגיע רחוק’. בחדר שלי הייתה לי טבלה בגיל ההתבגרות. היה כתוב בה ‘שבוע שבו ויתרתי לעצמי’ ו’שבוע שבו לא ויתרתי לעצמי’. בכל שבוע כתבתי אם השקעתי, יצאתי מהבית, למדתי, התעמלתי, או ויתרתי. הבנתי שאם אני נשאר באותה נקודה, זה לא שווה שנשארתי בחיים.
“אחר כך הגיע עוד משבר. אבא שלי התחתן בשנית. אני חייב לומר שלא שמחתי בשבילו. חשבתי שהוא שוכח אותנו לטובת משפחה חדשה. התנתקתי והגענו למצב שבו לא דיברנו. אחרי חצי שנה של כעס וכאב, שוב עצרתי.
“שוב חיפשתי זווית אחרת להתבונן במציאות: רגע, כמו שאני רוצה לקום מהקושי, גם הוא רוצה. לא טוב היות האדם לבדו. בוא נסתכל על זה דרך המשקפיים שלו. מגיע גם לו לצאת מהטראומה. היום כולנו, אני והוא ואשתו, בקשר מעולה. הבנתי שבכל מצב הבחירה היא שלי, איך להסתכל ולפרש את המציאות”.
עשהאל מתקרב לסיום ומסביר שהוא לא רוצה להתגבר על הקושי שחווה. להפך. הוא מחפש עוד קשיים: “היום אני חושב שאלוקים נותן לנו משברים רק כדי לחשל אותנו. אני כל הזמן מציב לעצמי קשיים ומטרות. ברגע שעברתי אותם, אני יודע שאני יותר חזק, ואני מיד מציב מולי את היעד הבא. אני כבר מחכה שיגיע. אם נוח וטוב לי מדי — סימן שאני לא מתפתח. תנסו להסתכל ככה על החיים, לחפש כל הזמן מטלות ואתגרים. אני לא מכיר דרך אחרת להתקדם בחיים”.
ואחרי כל התוכניות הספורטיביות והחינוכיות, הוא מוסיף עוד פרט קטן של הסתכלות אופטימית קדימה: הוא גם התארס לאחרונה.
כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.
הסטטוס היהודי:
“בפרשת ‘חוקת’ מתבשר משה רבנו שהוא לא ייכנס לארץ ישראל. דורות של פרשנים שואלים מדוע, תוהים מה החטא שלו ולמה הוא נענש, אבל בכל הדיון הזה שנמשך אלפי שנים יש הנחת יסוד בסיסית, שהיא כל כך מובנת מאליה שאפילו לא דנים בה – זוהי זכות להיכנס לארץ ולחיות בה” (“מעט מן האור”)
• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’