בחור צעיר ניגש לרב וביקש ממנו הדרכה לקראת חיי הנישואין.
אומר לך שני דברים, אמר הרב: הרוג כל ג’וק (-מקק) בבית, והיזהר שלא לדרוך על הריצפה שרעייתך שטפה זה עתה.
ואם היא שטפה את הריצפה ובצד השני יש מקק? התחכם הבחור.
במקרה כזה הדין הוא ‘יהרוג ואל יעבור’, ענה הרב מניה וביה.
תופעת המקקים שגורמת לבחילה, לגועל, ולהשמעת קולות צרחה נשיים לרוב, מעוררות תהיה מעניינת: מה יש בהם בג’וקים שגורם לנו כל כך לפחד או להיגעל מהם? אחרי הכל הם לא ארסים, לא מסוכנים, ולא יכולים לגרום לכל נזק?
אור יניר, פסיכותרפיסט, הסביר באתר ‘וואלה’ את הגורמים לתופעה.
הוא מציע שלשה הסברים:
ראשית, תחושת גועל משמשת להגנה, והיא קשורה באופן הדוק לפחד, כדי לייצר תגובה המנעותית לדברים שיכולים להזיק לנו. הפחד שלנו מג’וקים נובע מכך שהם עשויים להיות נושאי מחלות ולהדביק אותנו בכל מיני רעות. הזיכרון שלנו מוגבל ואנחנו לא יכולים לשמור בו תמונה של כל יצור שיכול לסכן אותנו, אז הוא מוצא לזה פתרון פשוט – שמירת מאפיינים דומים ליצורים כאלו, למשל מספר לא הגיוני של רגליים.
גועל ופחד מג’וקים אם כך הם ביולוגיים ומוטבעים בנו בגלל האפשרות שהם יכולים להזיק לנו, אם בהיותם ארסיים (למרות שהם לא) ואם בהיותם מפיצי מחלות. במקרה של ג’וקים, האמיגדלה (אזור רגשי במוח שאחראי על פחד) נשארה לעבוד שעות נוספות.
הסבר נוסף: רמת החשיפה. בלי כל קשר למגדר, נמצא שהאומה שמפחדת מג’וקים יותר מכולן היא יפן, וזו שמפחדת מהם הכי מעט היא הודו, וזה לא בגלל נשורת גרעינית שהפכה את הג’וקים ביפן לגדולים יותר.
מדובר בהבדלים ברמות חשיפה – רמות ההיגיינה ביפן ובהודו שונות כמו מים ושמן כך שבהודו חשיפה לג’וקים היא דבר של מה בכך. ככל שאנחנו נחשפים אליהם יותר, אנחנו מפחדים פחות. עדות חיה לנקודה הזו היא מיליוני בני האדם שאוכלים ג’וקים כעניין שבשגרה במזרח הרחוק.
לבסוף מודל החיקוי: הגועל והפחד שלנו מג’וקים הם תוצאה של למידה וחיקוי של ההורים שלנו או של סביבה הקרובה לנו. במחקרים נמצא שקיים קשר בין תגובות גועל ופחד מג’וקים אצל ילדים לבין תגובות פחד וגועל של הוריהם – אנחנו פשוט לומדים, דרך חיקוי, לפחד מהיצורים הקטנים.