הרבי מויז’ניץ זצ”ל לא טעה בנבואה על ויזל

השנה תשס”ה.

הסופר אלי ויזל נאות לסייע לפעילות ‘מאיר פנים’, ארגון חברתי שהפעלתי באותם ימים.

הוא הצטרף כנשיא כבוד של הארגון בצרפת, בה החל את חייו ה’חדשים’ אחרי המבול בבית יתומים, ובה היה פופולרי עד מאוד.

באותה עת מופיע מחדש בתרגום לעברית ספר זכרונותיו ‘כל הנחלים הולכים אל הים’.

אני חש לקרואו ובפתחו נתקל בסיפור ביקורו האחרון של רבי ישראל מויז’ניץ בעיירת הולדתו של ויזל – סיגט.

אמו בקרה אצל הרבי עם בנה בן השמונה, ובצאתה התייפחה ללא הרף. לימים סיפר לו דודו, אחי-אמו, ר’ אנשיל פייג ז”ל, מה אמר הרבי לאמו: “שרה, בנך יהיה גדול בישראל אבל לא אני ולא את נזכה לראות זאת”.

הסיומת של דבריו הלמה בי.

“למדתי מכך”, כותב ויזל, “שגם הרבי מויז’ניץ יכול לטעות”.

למחרת היום פגשתיו במלון ‘המלך דוד’ בירושלים וסנטתי בו: הרבי מויז’ניץ לא יכול לטעות ואף בעניינך לא טעה. משימותיך הנעלות לזכר השואה והסיוע העקבי לסיוע והגנה על ישראל מצדיקים את התואר ‘גדול בישראל’.

חיוכו המריר המוכר כל-כך, כמו שפת הגוף שלו, בישרו כי גם אם לא הודה בכך, צדקתו של הרבי מויז’ניץ, שהיה מאהבות חייו הגדולות, חשובה לו יותר מצדקתו שלו.

כי גם אם לא צמח “נודע ביהודה” הצטיין בתפקידו כ”נודע בגויים”.

יהא זכרו ברוך.