מה לימדו אותי בערב אחד אהוד בנאי, אריאל הורוביץ ושמחה גולדין

 משפחת גולדין חזרה השבוע לכותרות, אבל בשבילי היא בכותרות כבר שלושה שבועות.

בני המשפחה – האבא ד”ר שמחה, האמא ד”ר לאה, וצור, התאום של הדר – ניסו לפעול נגד ההסכם עם טורקיה. כך גם בני משפחתו של אורון שאול. הם טענו שלא ייתכן לסגור הסכם עם ארדואן בלי לדבר על גורלן של גופות הבנים.

אבל, כאמור, לא הייתי צריך את הטורקים כדי להיזכר בהדר גולדין הי”ד. מאז ערב חג שבועות האחרון אני חושב עליו לא מעט.

יומיים לפני שבועות, ארגן צור גולדין, יחד עם ארוסתו של הדר, עדנה סרוסי, “ערב תיקון וניגון לזכרו של הדר” במרכז רבין בתל אביב. שני יוצרים מוכשרים הגיעו לשם, לבקשת המשפחה: אהוד בנאי ואריאל הורוביץ.

אני לא מכיר הרבה אירועים שקיימו ככה את מה שהכותרת שלהם הבטיחה. זה אכן היה ערב ניגון ותיקון.

את הניגון קצת קשה להעביר בעיתון. גם בנאי וגם הורוביץ שרו שם את השירים הכי יפים ומרגשים שלהם. את התיקון – אני אנסה לתאר: בנאי והורוביץ, כשמאחוריהם תמונה גדולה של הדר מחייך, דיברו שם המון דיבורים של אמת. ומשפחת גולדין, באצילותה, ברגישותה, העבירה בעצם קיומו של ערב כזה מסר חשוב מאוד.

הם לא רוצים לשחרר מאות מחבלים, הם לא מעסיקים יועצי תקשורת נגד הממשלה, הם לא ייתנו לאויבינו את התענוג הזה. נכון, הם דורשים שגופתו של בנם תובא לקבר ישראל, אבל הם רוצים גם שרוחו, שמורשתו, שערכיו – יונחלו לכלל הציבור הישראלי, ובזה הם משקיעים לא פחות.

 יש משפט קצר ונוקב של הדר גולדין שמלווה אותי מאז ששמעתי אותו: “בחיים אתה יכול לבחור להתעסק בעצמך – או לעשות דברים גדולים”.

לא זכיתי להכיר את הבחור הצעיר הזה, אבל התחברתי מאוד למשנת החיים התמציתית הזו.

אחר כך שמעתי את הרב שלו, הרב נתנאל אלישיב מהמכינה בעלי, מתאר אותו בעוד כמה משפטים בהספד עליו, והתרשמתי יותר ויותר מהדמות.

“עברתי על תמונות מן השנתיים שבהן כיתתנו הייתה פעילה בעלי”, סיפר הרב נתנאל. “פעם היו רק מעט תמונות מכל תקופה בחיים, בשנים האחרונות יש הרבה. כך שבמקום שלוש או ארבע דקירות בלב, אתה חוטף מאות דקירות, בזו אחר זו. ואיכשהו בכל התמונות, הדר תמיד במרכז העניינים: הנה הדר מארגן הצגה בערב כיתה, והנה הדר מסיים מסכת. הנה הדר מתנדב לשטוף את הרצפה, והנה הדר שוב מסיים מסכת. הנה הדר מנפח בלונים ליום הולדת, והנה הדר שוב מסיים מסכת. הנה הדר מרים את כולם לרקוד ליד המעיין, והנה הדר מסיים שישה סדרי משנה…

“אנשים התביישו להיות קטנים לידך. היום אני אומר בפירוש: כל הצוות היה מאוהב בך. כשהיה צריך לתת דוגמה, איך היינו רוצים שחניך במכינה ייראה, תמיד שמך היה עולה: איך מגדלים עוד גולדינים כאלה? אני מבטיח – נמשיך לנסות”.

 אז הנה דרך אחת לנסות להפיח בנו קצת רוח גולדינית: לאסוף סטודנטים ובני נוער לערב לזכרו, ערב שממנו כל אחד ייצא עם המון חומר למחשבה וגם חומר ליישום בחייו.

“אני חושב שיש משהו מרפא ומאחד במוזיקה, בשיר”, פתח אהוד בנאי. “אתה יכול לשמוע אדם מדבר, והכול כרגיל, אתה יכול להסכים איתו ויכול לא להסכים איתו, אבל אם הוא רק מתחיל לשיר – פתאום הכול עובר לאיזו פאזה אחרת, למצב תודעתי שונה. אפשר להאזין לניגונים בכל מיני שפות ולא להבין מילה, ועדיין להרגיש שאתה מאוד מתרגש. אנחנו רגילים מאוד, במסך הטלוויזיה, בתקשורת, לשמוע על אנשים שקשורים לעניין הפוליטי. אבל מפלגה זה מלשון פילוג.

“פוליטיקאי אומר בעצם: אני לא כמוהו, תבחר בי ולא בו. הוא לא מחפש את הנקודה המשותפת אלא את הדבר שמפריד בינו לבין האחר. הוא בונה את עצמו על השוני מהאחר. בא המוזיקאי ועושה בדיוק להפך. הוא מחפש את החיבור בין ההפכים”.

הפרשנים הפוליטיים הסבירו לנו שוב ושוב למה יאיר לפיד תומך בהסכם עם הטורקים ולמה גדעון סער מתנגד לו ולמה בוז’י תוקף אבל ציפי בעד (רמז: קלפי).

בסיומו של שבוע שבו התקוטטו כך הפוליטיקאים, נזכרתי איך בנאי היטיב להגדיר את ההבדל בינם לבין אנשי הרוח.

ואז גם אריאל הורוביץ התחיל לדבר, ופתח בכך שהציג את עצמו באופן המקורי הבא: “אני לא יודע אם אתם יודעים”, אמר בנה של נעמי שמר, “אבל אמא שלי הייתה מאוד ידועה. מאוד ידועה בתור ‘אימא של’, אבל תדעו לכם שהיא גם הייתה מוזיקאית בזכות עצמה”.

ובעוד הקהל צוחק, הורוביץ החל להסביר את דבריה של אמא שלו – שהפכו שוב לפופולריים ביום ירושלים האחרון – על השיר “ירושלים של זהב”.

בסרטון הישן שהופץ השנה מחדש, שמר מנסה לענות למבקרים שטענו שהשורה “כיכר השוק ריקה” היא שקרית.

היא לא הייתה ריקה, טענו בשמאל, הרי היו שם ערבים.

“עמוס עוז תקף את אמא”, סיפר הורוביץ, “והיא אמרה שלקח לה המון זמן לחשוב על תשובה. זה מאוד הרגיז אותה והיא לא הבינה למה, ובסוף היא ענתה שזה מזכיר לה מישהו שהולך לפסיכולוג ואומר לו שהוא עצוב ומתגעגע לאשתו שנטשה אותו, אז הפסיכולוג מנחם אותו: לא נורא, ממש עכשיו אשתך לשעבר היא בת זוגו של מישהו אחר… התשובה הזאת של אמא בעצם אמרה: תרדו ממני כבר. זה עניין של רגש, של תחושה, של אהבה, של משהו שהוא שלנו”.

כאן גם הורוביץ עבר להסביר את ההבדל העמוק בין התקשורת ליצירה: “אני מבין ביקורת שמגיעה מעיתונאים, זה מובן, כי הם עוסקים כל הזמן במציאות. אבל אמן לא עוסק במציאות – אלא ביחס הרגשי למציאות. מבחינתה – הכיכר הייתה ריקה, כי לא היו בה יהודים. והמילה ‘מבחינתה’ היא העיקר כאן.

“הרי תפקידנו כאמנים זה לא לתאר אובייקטיבית את המציאות אלא להפך. התשתית של נפש האמן, בעיניי, זה לצאת מפרופורציה. אני לא יודע אם ביקרתם פעם בחורשת האקליפטוס בקיבוץ כינרת. אני אתאר לכם את זה: ובכן, מדובר בסתם חורשה. זו החורשה הכי פשוטה שאפשר לדמיין. מדי פעם יש גם איזה חתיכת בקבוק ריק שמישהו השאיר בשטח. זה בטח לא מקום ששווה את קריאת ההתפעלות המוזיקלית הזאת ‘חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה!’.

אבל הקריאה – יותר חשובה מהחורשה. אנחנו צריכים אנשים שייצאו מפרופורציות, אנשים שאם הם ובני עמם לא נמצאים בכיכר השוק זה מצער אותם, לא חשוב מה קורה שם באמת”.

 כבר בזמן אמת הרגשתי שאחרי כל קטע כזה, צריך לעצור ולחשוב ולא להמשיך הלאה. רגע, תנו לעכל.

שני הדוברים נתנו פה מניפסטים כל כך יסודיים על תקשורת ועל אמנות, שאולי בכלל אפשר היה להתפזר כבר בשלב הזה של הערב, עם תחושה שהיה מאוד משמעותי. אבל זו הייתה רק ההתחלה, מתברר. רק עכשיו הגענו למנה העיקרית. ליהדות.

אריאל הורוביץ נוהג לומר שוב ושוב בראיונות שלו שאנחנו עוסקים יותר מדי ברוחב של הארץ הזאת (כלומר, בשאלת הגבולות, בוויכוחים בין שמאל לימין) ופחות מדי בעומק שלה.

“יש משהו מאכזב במרחב הציבורי שלנו”, הוא אמר על הבמה, “כי הסיפור הקיומי של בני האדם הוא לא הדבר הכי חשוב. הכי חשוב זה ׳מותר האדם׳. העומק”.

“אני מתחבר מאוד למשפט הזה שלך, אריאל”, אמר אהוד. “גם לי יש משפט כזה, שאני חוזר עליו כמו מנטרה. אני מאוד אוהב שירי בלוז ושירי דרך. תמיד הייתה בי קנאה כזאת במוזיקאים האמריקאים, שיש להם דרכים מאוד ארוכות. הם יוצאים לסיבוב הופעות בלתי נגמר והם כותבים על זה בלי סוף.

“שיר שנע בין ניו-אורלינס לממפיס לניו-יורק וכו’ וכו’. ובארץ – אם אתה רוצה להרחיב קצת אז אתה כותב על הכביש המתפתל בין עכו לצפת, אבל זה כולה שעה ורבע נסיעה. פעם כתבתי בשיר שלי ‘שוב אני לוקח זמן, בין פקיעין לבית ג’אן’. אבל זה שש דקות, עם פקקים. אהוד תזמן שש דקות. וכשאני כותב על פרדס חנה כרכור – מדובר על חמש דקות נסיעה!”

 בשלב הזה כל מי שישב באולם פשוט צחק.

ראיתי אפילו את שמחה ולאה גולדין צוחקים צחוק גדול בשורה הראשונה. אבל אז בנאי המשיך ברצינות: “אז איפה כל המרחב הזה, רבותיי? תנו לי מרחב, תנו לי להיכנס למכונית ולנסוע ולנסוע. תמיד היה לי תסכול כזה, וקיוויתי שיגיע היום שבו אוכל להיכנס למכונית ולהגיע לגבול ולחצות אותו ולהמשיך הלאה. אבל יש לי חבר, משורר, ששמו עודד פלד. הוא גר בקיבוץ כפר הנשיא והוא מתרגם הרבה לעברית את השירה האמריקאית.

“פעם אחת הוא אמר לי: אתה יודע מה, אל תהיה כזה מתוסכל, כי לנו יש משהו שאין לאמריקאים. לך יש מרחב זמן מאוד גדול לשוטט בו. אתה יכול לשוטט בארץ ישראל במרחבי זמן של שלושת אלפים וארבעת אלפים שנה, ולאמריקאים, עם כל הכבוד, יש מאתיים-שלוש מאות שנה. זה באמת משהו שגרם לי להסתכל אחרת על הדברים. זה נותן לך כנפיים ומשמעות.

“פתאום גיליתי למה אני נמשך לכתוב על דברים שיש להם קשר למקור היהודי – ‘עגל הזהב’, ‘דוד ושאול’, ‘עיר מקלט’. דברים שמחזירים אותי לתקופות קדומות יותר. זה אולי הפיצוי שלי על כך שאין לי מרחב גיאוגרפי. אתה בעצם שר את מרחב הזמן של הארץ המופלאה הזאת”.

 שוב חשבתי שזה השיא, כי הרי הערב הסתיים, אבל זה לא נגמר עד שזה לא נגמר.

הבימה כבר הייתה ריקה, וקליפ לזכרו של הדר שודר שם, לסיום, על מסך גדול. ואז ניגש אליי האב, שמחה.

“תראה, זה הפרויקט הבא שלנו”, הוא הצביע על חבילת דפים עבה שהחזיק בידו. “הספר ‘מסילת ישרים’ של הרמח”ל, עם הערות שהדר כתב לעצמו בכתב ידו. הדר למד את הספר. הוא לא סיים אותו, אבל בכל עמוד שלמד כתב לעצמו בעיפרון, בצד, וגם סימן במרקר, מה הוא לוקח ומאמץ אל תוך חייו. בקרוב נוציא את זה כספר”, אמר.

באותו זמן ממש, צור גולדין ניגש להתלחש בצד עם אהוד בנאי. זה היה נראה כאילו הם תיאמו ביניהם משהו בפינת האולם, כי אז אהוד עלה שוב לבמה: “משפחת גולדין לא רצתה שהערב יסתיים עם קליפ זיכרון עצוב. היא לא רוצה שתצאו מפה עם טעם מר בפה. אז ביקשו ממני לעלות ולסיים בשיר שמח”, אמר, והתחיל לפרוט על הגיטרה את הצלילים האופטימיים של שירו “היום”.

ואז זה באמת נגמר. כולם התפזרו כשבראש המילים של בנאי: “היום נעשה משהו בלתי נשכח, שישאיר זיכרון של שמחה מבורך”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’