הלו תימן • מי אתם, נאורים לבנבנים, שתחליטו מה טוב בשבילם?

1 ביולי 2016   

לא קשה להיות היום בעל דעה במדינת ישראל. המציאות הישראלית התוססת, שבה בכל יום מתפוצצת או עתידה להתפוצץ, פרשייה חדשה, מותירה את אוחזי העט ואת לבלרי הקולמוס, כשחומר רב בבטנם, והם רק רוצים להוציאו חוצה. להוקיע, להזדעזע, לתמוך, לנשוך, לעקוץ, לעמוד לימין, להיות בעד הנגד ונגד הבעד. הכל אפשרי היום. אבל דומה, שהפרשיה הקשה ביותר, זאת שכבר חמישים שנה עומדת כעצם בגרון, זאת שהושיבה אנשים בבתי כלא שנים על גבי שנים והביאה למותם, והמבין יבין - דווקא היא, מתמוססת להם, לדעתנים, בין האצבעות. הסיבות מן הסתם די ברורות, הנושא כנשוא, לעוס עד דק, והפרשייה עצמה, עדיין לוטה בערפל כהה וסמיך. אין באמת מישהו, שנחשף לחומרים הרבים המוסתרים במרתפים אפלים והשמורים בדרגה הגבוהה ביותר. לא קם עדיין הגבר, שיסיר את לוט הערפל באמרו 'אבל אשמים אנחנו' ויחשוף מעט ממעשיו הרעים והמכוערים באותם ימים. הנושא רדום, מושתק וכואב. כואב מדי בשביל לכתוב עליו מלל שאין בו כלום מלבד כעס וחרון, אם ישנם. אלא שנקודה אחת, קיימת לאורך כל הדרך, שנים על גבי שנים, ואיש לא מנסה אפילו להתכחש לה. הסיבה - הסיבה שבגינה מלאכת החטיפה הייתה קלה כל כך לאנשי הגזע הנכון. זאת הסיבה היחידה שבגינה יכל הדבר להתבצע תחת עיניים רבות כל-כך ובחסות החוק היבש במדינת ישראל. לסיבה הזאת קוראים 'תחושת עליונות'. התחושה הזאת, שאותה חשים יום-יום האנשים שנולדו לאם ואב ממדינות אירופה, מול אחיהם ובשרם, שנולדו, לתוגת לב, להורים יוצאי המזרח לגווניו, היא זו שאפשרה לדבר האיום הזה לקרות. והיא זו שמלווה אותנו עד היום - מדינת ישראל 2016. ועל כך בלבד, ראוי להתקומם ולכתוב את כל המלל המובא לפניכם.

•

ברשותכם אחיי, תנו לי ליטול אך לרגע, את מתנת השוטים, ולהתנבאות. אז ככה: כאשר יתפרסמו חומרי החקירה בפרשת חטיפת ילדי תימן והמזרח (בתקווה שזה יהיה לפני שתינטל הנבואה חזרה מהשוטים), יצוצו גונבי האדם ויטענו, כי רק טובת הילדים הייתה לנגד עיניהם, וכל מעשיהם אינה אלא למענם ולרווחתם של התינוקות הרכים. רצונם היה, כך יאמרו, שיגדלו הילדים במשפחות טובות, עם תנאי מחייה טובים. ברווח, בעושר, ובעוד כל מיני מינים. צודקים, לא? הרי כל כוונתם הייתה לשם שמים, לקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ומן הסתם היו אף שאמרו 'לשם ייחוד' לפני המצווה הגדולה, כעדותם של גדולים על פעילותם של אנשי המזרחי בעניין. אז בואו נאמר את זה הכי פשוט שאפשר: מי אתם בכלל שתחליטו מה טוב בשבילם? בשבילכם, אתם יודעים מה טוב? מי שמכם להחליט האם חיי רווחה עדיפים לילד פלוני, על פני חיי אהבה של אם לבנה? מי העניק לכבודכם את הזכות לבחור בשביל עולל את עתידו האישי והרוחני, טוב ככל שיהיה? אנחנו הרי יודעים שהתשובה האמיתית לשאלה הגדולה מלמעלה, פשוטה הרבה יותר. הם, הלבנים הנאורים, חשבו שהמזרחיים הם זן עתיק של בעלי חיים, שנתקעו אי שם, בין הקוף לאדם, החפצים למוטט את תורתו של צארל'ס דרווין המזוקן. לבעלי החיים האלו, כך חשבו, אין רגשות, אין נשמה, אין כלום. סתם, קופי אדם שעירים חסרי תרבות. משכך, מחשבת זדון עלתה בליבם. ברגע שיתווסף קופיף נחמד למשפחה, ניקח אותו, אנו הנאורים, ונגדלו בגן החיות שבביתנו. ואם בדרך נעשה קצת לירות ודולרים, אדרבא, מה רע. סחר בבעלי חיים הוא עניין נפוץ בעולמם של הנאורים הלבנבנים, חלקי העור ואצילי הרוח. ואם ליבם של ההורים יקרע ויכסוף אל בן מחמדם? – הא? יש להם לב? ואם עיניהם ירדו מים? – מה? יש לקופים דמעות?

•

ערלי לבב, נטולי רגש, גונבי אדם, ושופכי דמים. עזבום לנפשם, תנו להם לחיות בדרך המסורה לנו מדור דור. בדרך שאבותינו, וגם אבותיכם, הלכו בה. שהם אגב, בני אדם אמיתיים היו, ואם ראשונים כבני אדם, אתם כחמורים. מי אתם, עקורי נפש, שתחליטו ותקבעו, מה טוב בשביל בן האדם האחר. • מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]