לא השתתפתי באף אחת מהלוויות של אסתי ווינשטיין ע”ה, אבל ליוויתי אותה בליבי בדרכה האחרונה. חשבתי על האישה שהייתה שם, ואנחנו לא יודעים עליה באמת דבר וחצי דבר.
מה שחשוב לי להגיד בלהט הרוחות של השבוע האחרון הוא דבר שלא תשמעו משום מנהיג, משום עיתונאי ואפילו לא מאיש תקשורת – וזאת עובדה אחת: אנחנו לא באמת יודעים!
סיפורה של אסתי וינשטיין הוא סיפור אישי טראגי, וכל צד ג׳ שיבוא וישמיע דעתו עליו יעשה עוול למנוחה, לבנותיה, למשפחתה, לחסידות שממנה באה, ובעיקר לנו כעם היהודי, ששאיפתו העיקרית, מאז סיפור קורח ועדתו (שקורה השבוע בתזמון מושלם) היא לבטל את המחלוקת ולחיות באחדות.
בסיפור הזה אין צודקים וצדיקים, אין אשמים או רשעים, אין גם שולטים ונשלטים. זהו אולי סיפור של מערכות יחסים, אולי של בעיה אישית, אולי של בחירה ואין ברירה, אבל בשום אופן לא סיפור של חרדים וחילונים, כפי שהתקשורת וגורמים שונים הרשתות החברתיות עמלו לטפח.
לכבד את ההורים
לפני הכל אציג את הדיבר החמישי בעשרת הדברות: ״כבד את אביך ואת אימך…״
התורה אומרת לנו כי עלינו לכבד את בורא העולם. כיבוד ההורים חשוב, אם כן, בדיוק כמו כיבוד הא-ל עצמו.
בסופו של דבר, עד כמה שלא נרכוש כבוד להורינו, לעולם לא נוכל לגמול להם על הדבר הכי גדול שהם עשו עבורנו: הביאו אותנו לעולם הזה. אך זו לא הסיבה היחידה לכבד אותם; זו גם מצווה, וזו כשלעצמה כבר סיבה מספקת.
מה כוללת המצווה? כבוד אקטיבי והימנעות מביצוע דברים לא מכבדים.
החיוב לכבד את הורינו חל גם כאשר ההורים לוקים נפשית. אם אי אפשר לעזור להם באופן אישי, על הילדים לשכור עזרה או להעביר אותם למוסד שיטפל בהם היטב.
גרסא דינקותא
נזכרתי השבוע ב’גרסא דינקותא’, סרטה התיעודי והמרגש של נועה רוט. חוויתי בו תהליך אינטימי שנע בין שני העולמות, העולם החרדי בו נולדה הבמאית, והעולם החילוני, אליו היא משתייכת היום.
רוט, בתה החמישית (מתוך תשעה ילדים) של הסופרת יהודית רותם, יוצאת למסע נועז בניסיון לאחות בין קרעי העבר להווה.
האירוע שחולל סערה גדולה בבני ברק של שנות ה-80 היה כמובן צובר תאוצה תקשורתית פי כמה, לו היה מתרחש עכשיו: יהודית החליטה להתגרש מבעלה ולעזוב את אורח חייה החרדי-ליטאי, ארזה את בנותיה וחפציה באחת ועברה למקום אחר.
בסרט מתעמתת נועה עם אמה על השינוי שבחרה בו בשביל בנותיה, בלי לשאול לדעתן, ואומרת לה: ״אהבתי את הילדות הבטוחה שלי כילדת בית יעקב״ – וממשיכה: ״אילולא זה אולי הייתי היום חרדית נשואה ואמא ל…״
השאלה שחוזרת על עצמה בעוצמה השבוע הזה בתוך סערת אסתי ויינשטיין, אינה מי אשם ומה אשם. אין פה כתב אשמה ולא כתב שליטה. השאלה היא היכן נמצאת האחריות? מי מופקד הדיבר החמישי? מי אחראי בתוך המשפחה על השלום והשלווה? מי מאיתנו יכולה למנוע את המחלוקת הבאה שתגיע חלילה לאובדן החיים או גרוע מזה לאיבוד השפיות.
מי שמנו לשפוט ולדעת? מי שמנו להקים או להרוס קהילות שלמות על סמך דעה כזאת או אחרת?
התקשורת סימנה את המטרה, מגזימה ומנפחת לכל צד כשמטרת המשנה היא כוח ורייטינג!
כשלא יודעים
יש פה אחריות אישית של כל אחת מאיתנו, וכל אחד משלם את המחיר שלו עם עצמו מול בורא עולם.
אז מה עושים כשלא יודעים?
פתגם חסידי אומר: חושך לא מסלקים במקלות. זיק קטן של אור יש בכוחו לסלק חושך גדול, ויש בו יתרון ושליטה על החושך.
כתוב בספר התניא: “מעט אור גשמי דוחה הרבה מן החושך – שנדחה ממנו מאליו”. אור הנר הוא בלי גבול. אפשר להדליק מנר אחד קטן, בפעולת שרשרת, את כל הנרות בעולם – ולא יחסר אורו – אלא יתעצם ויגדל גם מאורם.
אז רק להדליק, ולהזרים אור בלי הגבלה, ובלי גבול..
• מירי שניאורסון היא מרצה ואשת תקשורת. אתר הבית: הבחירה שלי