מכתב לבן דוד שנטש והורחק מילדיו

שלום וברכה אחי היקר אברום.

שמעתי כעת את דבריך הכואבים על ניתוקך מהמשפחה, על הרחקתך מילדיך, מאמך, מאחיך ואחיותיך, ועל הקשיים העצומים שאתה חווה בעקבות זאת.

היות וגדלנו יחד, אני חושב שצריך להבהיר כמה דברים.

ראשית, ידוע לך שאני מכבד אותך וכל אחד ואחת בעולם יהיו דעותיהם שונות, משונות ואחרות מהצורה בה אני חושב.

שנית, אתה שואל “איך?” – איך זה זה קורה שלא נותנים לך לפגוש את הילדים שלך, את אמא שלך ואת יתר בני המשפחה.

אולי כדאי שצעד יחד אחורה בזמן, וננסה להבין איך החשיבה שלנו לאורך הדורות הקודמים, מהמעט שאנו יודעים, עוזרת לנו לפענח את השאלה הגדולה של “איך?”.

תנסה לדמיין לעצמך את ה’זיידע’ ז”ל שבערה בו האידשקייט בכל לבו, ובאמת ובתמים האמין שזהו רצון הבורא, והוא כבן של אביו חייב לעשות הכל למען כבודו.

זכורה לי שבת אחת, אחרי ששוחרר מבית החולים לאחר שעבר ניתוח ואשפוז ממושך. היה זה בסעודת שבת בבוקר, כשהוא שמע מהחלון איך שרכב מתחיל להתניע. הוא קפץ ממקומו כמי שהכיש אותו נחש וירד למטה לצעוק: “שבת, שבת”. ההלם שאחז בכולנו – ב’באבע’ ובאמא שלי הי”ד, גרם להם לרדוף אחריו, רק כדי לראות שהוא בסדר ולא התמוטט.

אבל זה מה שהיה ה’זיידע’.  בזה הוא האמין וזה מה שהנחה אותו. כי מבחינתו, מה שווה הבריאות האישית, אם מישהו מחלל שבת.

גם ה’זיידע’ רבי שמואל ז”ל היה ידוע כבן אדם שכל מילותיו מחושבות. מספרים עליו שהיו לו בכיס גרעינים, ובכל פעם ששש מילה של חולין, היה מעביר לכיס שני גרעין. בלילה היה מונה אותם ועושה חשבון-נפש: כמה מילים של חולין הוא דיבר באותו יום.

והנה, יום אחד הבן של נתנאל החליט להפוך לחסיד ברסלב (וחסידי ברסלב של אז לא היו הברסלב של ריקודי נ-נח-נחמ אלא באופן העמוק ביותר של הבנת תורת חסידי ברסלב) – ואביו נידה אותו והתנתק ממנו.

כי הוא, כאחד שהתנהג כל ימיו לפי הגר”א מוילנא, ראה בחסידות ברסלב המשך מדויק של כת החסידות עליה גזר הגר”א חרם.

אנחנו צאצאים של הסבים שלנו

מצד שני, היה לנו סבא כרבי עקיבא יוסף שלזינגער, שלא פחד מאף אחד ואמר את דעותיו ורעיונותיו, למרות הרבנים שיצאו נגדו, ולא פחד להביע את מה שחשב – אם זה בהקרבת קרבן פסח בירושלים כשיש ישוב יהודי בארץ ישראל, ואם בתקיעת שופר בראש השנה בשבת –  והדברים ידועים.

ולמעלה בקודש, הזיידע המוכיח בשער רבי הלל מקולמייה זצ”ל, שהיה עובר מכפר לכפר לצעוק על מה שצריך תיקון.

מספרים שיום אחד הוא הגיע לרבו, בעל הדברי חיים מצאנז זי”ע, והרבי אמר לו: ‘קולמייער רב, תגיד לנו גם קצת מוסר, והוא, ש פחד מיראת רבו, לא רצה להגיד. ואחרי שרבו הפציר בו, אמר: איך יכול להיות לצאנזער רב אין ‘זכר לחורבן בבית’? ומיד לקח ה’דברי חיים’ פטיש ועשה זכר לחורבן.

הנקודה של כל האנקדוטות הללו: אנחנו שילוב מכל הסבים הללו.

לכן, אם אתה רוצה לנצח במלחמה, הדבר אפשרי אך ורק כשאתה מנסה להיכנס אל תוך הראש של מי שעומד מולך – לחשוב כפי שהוא חושב, וכך לנסות ולהילחם ובוודאי לנצח.

כיוון שכך, לא אכנס לפרטים בסיפור החיים שלך, אבל ברור לי שאם תרצה באמת לנצח – אז זו הדרך הנכונה: לא לשאול “איך” אלא להבין “איך”.

כי ידוע לך, באמת, טוב לבה של אמא שלך, שהאהבה שלה אליך אף פעם לא נפסקה. כך גם הילדים המתוקים שלך, שלמרות הכעס, הזעם והבושה, אוהבים אותך לא פחות ממה שאתה אוהב אותם.

ברגע שתבין זאת ומאיפה זה מגיע – התהליך יתחיל להתרכך.

כאן המקום להבהיר את דעתי כמגשר: אין שום דבר בעולם שמצדיק ניתוק קשר בין הורים לילדים. לכן צריך לעשות הכל כדי שנתק כזה לא יקרה – אבל החיבור יכול לקרות רק במוח ולא בכח.

איתך יד ביד מאז ולתמיד.

אלי.