אמא של הלל הי”ד זעקה בהלוויה: “אלוקים, אני מחזירה לך הפיקדון”

מאות בני משפחה, חברים ואנשי ציבור משתתפים במסע הלוויה של הנערה הלל יפה אריאל הי”ד, בת ה-13 וחצי, שנרצחה הבוקר במיטתה בחדר השינה בביתה.

הגאון רבי דב ליאור ספד לנרצחת. “היא נפלה למען עצמאות עם ישראל יש לה מעמד של הרוגי מלכות”, אמר.

בהמשך מתח הרב ביקורת על הממשלה: “המדיניות משדרת חולשה. ההנהגה שלנו בעקיפין תורמת לרשעות שלהם”.

האם רינה הספידה את בתה במילים קורעות לב: “איך אפשר להספיד פרח, ילדה בת 13.5.

“לפני 13 שנים וחצי היו הרבה אתגרים וניסיונות להביא ילדים. ילדתי אותך, היית לי האור בחיי. הפכת אותי לאמא, להיות כמו עוד אמהות. אלוהים נתן לי לפני 13 שנים פיקדון. אני מחזירה לו את הפיקדון באהבה, באמונה, אבל דע לך כי הללי הגיעה עד כסא הכבוד. אך אין עוד מקום, אלוהים, צפוף שם למעלה. אני מתחננת שהלל תהיה הקורבן האחרון”.

כשהיא נושאת את עיניה לשמים אמרה האם רינה: “רחל, חבקי אותה, כי אני כבר לא אוכל לחבק אותה עוד. מרים, תפני לה מקום ליד כסא הכבוד, שיהיה לה מקום לרקוד”.

האם פנתה גם אל אמו של המחבל שרצח את בתה הלל: “אני פונה לאם הערבייה ששלחה את בנה לדקור: אני חינכתי את הבת שלי לאהבה, אך את חינכת את בנך לשנאה. תעשו בדק בית. אנחנו חזקים, אנחנו כאן כדי להישאר”.

השר אורי אריאל, בן דוד של אביה, ספד לה. “אנחנו אומרים לאבלים בבניין הארץ ננוחם. זו לא יכולה להיות רק דרשה, זו הנחיה ומצווה. אני עומד פה ואומר לך הלל ולכל משפחת אריאל: נשבענו היום לבנות עוד יותר את ארץ ישראל”.

הוא פנה לראש הממשלה ואמר: “אנחנו קוראים לך שים את הריבונות על כל הארץ. מהנהר עד הים ריבונות של עם אחד. עם ישראל ובליבו הר הבית”.

הוא הוסיף: “אנחנו עוברים מבחנים קשים אין מי שיכול לשבור אותנו ואיש לא יפסיק את המנגינה הזו שתלך ותגבר. בעזרת ה’ נבנה בקרית ארבע אלפי יחידות דיור ונמשיך את מה שהתחילו אבותינו אברהם יצחק ויעקב ואמותינו. אנחנו נמשיך את המלאכה”.

השר רמז על אחריותו של אבו מאזן לרצח: “מי שאחראי על הרצח הזה הוא זה שאומר על יהודים שהם מרעילי בארות”.

השר נפתלי בנט אמר בהלוויה: “הלל, לא היית צריכה להיות פה היום. היית צריכה להיות עם החברות, מכינה ריקוד או בהתנדבות או בכיף בחדר שלך, נהנית מהחופש הגדול. במקום זה החברות כאן איתך, ואבא ואמא, ועם שלם שמחבק אותך – ובוכה. כל העם – מתישבים ועירוניים, דתיים חילונים וחרדים, כולנו מאוחדים, כולנו כואבים.

הלל, הגענו לחבק אותך מאוחר מדי. רגע אחד היית שם לבדך, בטוחה ושלווה, במיטה שלך. יש מי שהתמונה הזאת, השלווה הזאת, היופי הזה – מוציא ממנו תאוות רצח שאנחנו פשוט לא מצליחים להבין. החינוך שקיבלנו לא יודע להבין רצח כזה. החינוך של האויבים שלנו – מהלל אותו.

יותר ממאה שנה אנחנו נאבקים על המקום שלנו בארץ הזאת. באנו לכאן עם טוריות ומעדרים – ופגשנו רובים וסכינים. באנו מלאי תקווה – ופגשנו שנאה ויאוש.

הלל, את חוליה בשרשרת דורות של גבורה יהודית מול שנאת יהודים. כאן, באדמת חברון טמונים אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה ולאה. כאן באדמה חברון וקרית ארבע טמונים נרצחי פרעות תרפ”ט. כאן נפלו דרור וינברג, נתנאל עוזרי, הרב אלי והרבנית דינה הורוביץ. כאן באדמת חברון, טמונה שלהבת פס, תינוקת בת תשעה חודשים, שנרצחה בזרועות אביה.

אויבינו חושבים שהם יכולים לקטוע את שרשרת הדורות בת 3800 שנה של עם היהודי בעיר אבותיו. הם טועים. אנחנו כאן לנצח. מי שמוותר על קרית ארבע-חברון מוותר על ישראל. לכן, אנחנו כאן. לתמיד.

אסור לנו לטעות. המלחמה הזאת תימשך. היא תימשך עד שאויבינו יתייאשו מלסלק אותנו. היא תימשך עד שנציב בפניהם את הברירה: לבחור בחיים, או לא לחיות. וכל עוד המערכה נמשכת, מדינת ישראל חייבת להישאר עירנית ודרוכה, כדי שילדינו יוכלו לחיות בשקט.

אנחנו ניאחז באדמתנו, נחיה ונבנה בה: בשרונה בתל אביב ובחברון, בירושלים וביפו, באיתמר ובבאר שבע. בלב מרוסק, ובדמעות, ניאחז בדברי יהושע וכלב על הארץ, שקראנו בפרשת השבוע: “הארץ אשר עברנו בה לתור אותה – טובה הארץ מאד מאד.”

העולם נמצא בצומת דרכים. הטרור שהיה נחלת ישראל הופך להיות טרור עולמי. פיגוע רודף פיגוע, אבל שנאת ישראל עמוקה ומושרשת מעבר לים – כמו לא קרה דבר. נהר של טרור איסלמי רצחני זורם מאיסטנבול, דרך בריסל, אורלנדו ופריז.

והעולם – עוצם עיניים וממשיך להאשים את ישראל.

מי שיפריד בין רוצחים טרוריסטים בקרית ארבע ופריז, בתל אביב ובבריסל – יביא על עצמו את הפיגוע הבא.

רינה ועמיחי, שירה וכנה עם ישראל מחבק אתכם. רואה את האהבה שלכם להלל, והלב נקרע.

שם, בעפר ותכלת,

חלקת שלום ישנה,

נומי פרח, נומי

נומי ילדה קטנה.

נומי, הלל, ילדה יפה ואהובה, הרוגת מלכות,

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים, אמן”.