בגלל סבא לא קראתי את הספר של אסתי וינשטיין

אך מסבא ז”ל עצמו נותרה לנו מורשת ענקית. והיא דווקא קשורה בעבותות יותר לשכנו לסלון של הבית ישראל הרבי של סבא – מורשת החפץ חיים.

סבא לא היה מדבר לשון הרע. מעולם. אף פעם ובשום מצב שהוא.

באנטוורפן שם התגורר במשך שנים ארוכות קודם נישואיו, וגם אחר כך כשנשא את סבתא ז”ל עד פרוץ מלחמת העולם השניה, היו מכנים אותו הכל “רעב אל’ה בעל הלשון הנקייה”.

פעם בשולחן השבת בניו, אבי ואחיו, ריכלו על אחד ממוריהם בתלמוד התורה. סבא העיר להם וביקש מהם להפסיק. כאשר המשיכו לרכל נטל סבא את צלחת המרק ועבר לאכול במטבח. סבתא ניסתה לשכנעו לחזור בהבטחה שהילדים לא ישובו לסורם, אך הוא סרב בתוקף.

“בהלכה כתוב שחובה להתרחק מלשון הרע כמו מאש בוערת כשהתוכחה אינה מועילה”, אמר לסבתא, ואת סעודת השבת סיים שם על השולחן הקטן במטבח.

מאז לא נשמעו יותר לשון הרע ורכילות בסעודות המשפחתיות, וסביר להניח שגם באופן כללי הרבה פחות בין ילדי הבית.

עושה כרצונו

“אתה מוכרח לקרוא את הספר שכתבה, זה רץ עכשיו בכל מקום”, הוא דחק בי.

ואכן, בקליק אחד קטן ומהיר הורדתי את הספר.

ומאז הוא ממתין שם בתיבת ההורדות שרק אלחץ עליו ואקרא “הכל”.

את כל הכאב והכעס והתסכול והיאוש. אבל גם את כל העדויות המפורטות עד דק והסיפורים האישיים שהיו או שלא היו, זאת לא נוכל כבר לדעת לעולם, ואת כל האשמות המשתלחות כאש בוערת.

את כל אותה רכילות מושכת כל כך אך אסורה בתכלית ומשחיתה כל כך.

ועכשיו סבא מסתכל עלי מלמעלה, וגם אבא שבכל פעם שדיברנו לשון הרע היה מזכיר את הסיפור ההוא שלהם עם סבא, וגם החפץ חיים מסתכל עלי, וגם אלוקים.

וכן, גם אסתי ז”ל עצמה מסתכלת.

ומחקתי את הקובץ.