עם החלפת רכב ה’ליסינג’ של רעייתי, נדרשנו גם להיפטר מתג הנכה שברשותנו ולפנות לקבלת תג חדש עם מספר הרכב החדש.
בסך הכל פעולה בירוקרטית פשוטה: הצגת הוכחה כי הרכב החדש רשום על שמנו, וקבלת תג חדש לרגעים קסומים ואינסופיים של חניות באדום לבן.
רק שאת התג, כך מתברר, יש לקבל במשרד התחבורה המצוי ב’בנין כלל’ שבירושלים.
כאן כבר התחלתי לחשוד.
מדוע במרכז כלל? מדוע משרד התחבורה ממוקם באזור, שהסבירות למצוא בו חניה שקולה לזו שישי שליסל יקים תא גאה במעשיהו?
למרות זאת שמתי פעמי למרכז העיר, ובתום שיחה והחלפת מזומנים עם בעלי חניונים שהזכירו לי באופן חשוד את המציל מחוף שרתון, שמתי פעמי שמח וטוב לב אל משרד התחבורה.
•
הכניסה למתחם האפור והמכוער היתה חלקה.
המחשב המשוכלל הנפיק כרטיסים עם מספר התור שלי ושמחתי להיווכח כי המספר שלי הוא 653, כשעל הצג רשום היה 650.
רק שלושה, חייכתי לשומר הרוסי שהביט בי במשטמה ואמר: “מה שלושה?”
הראיתי לו את הכרטיס, אך הוא צחק צחוק מכוער ואמר: “אתה A653, מה שאתה ראית זה P650”, כלומר, פטור מתור.
ואיפה התור של A? שאלתי.
הוא הצביע בשקט על צג אחר עליו היה רשום: A598.
חיפשתי מקום לשבת, אך הכיסאות כולם היו תפוסים על ידי האוכלוסייה המקומית שכללה בעיקר זקנים נרגנים, ערבים וערביות, ועוד כמה טיפוסים שהזכירו לי דמויות של אסירים מסרטי כלא.
איפה כל הישראלים היפים? שאלתי את עצמי. למה הם לא מחכים בתור?
ניסיתי לגשת לפקידה כדי לשאול אם לפחות המסמכים שלי בסדר, אך מסביבה כבר ישבו כמה עלובי נפש שצעקו כי הם ממתינים 70 דקות. בכל פעם שהפקידה הסיטה את מבטה לעבר הקהל, התפרצו המסכנים בצווחות, כשהם מגדפים ומקללים איש את רעהו.
הפקידה עצמה היתה כנראה אשה טובה ביסודה, אך החיים עם הקהל הישראלי הפכו אותה לקשת יום. תשובותיה היו קצרות, ומבטה תמיד חיפש את האיש הבא, כשבידה היא מנופפת לעבר קצין הבטחון שירגיע את הילידים.
ברגע של הפוגה זינקתי לעברה וסיפרתי לה על הבקשה הצנועה שלי.
“אתה צריך מסמכי חכירה שמוכיחים שהרכב ברשותך”. שמחתי, בידי היה מסמך חתום כי הרכב אכן רשום על שמנו. ניגשתי לחנות הספרים המשומשים הישנה והטובה שבמרכז כלל, ורכשתי שני ספרים במבצע של 50 אחוזים.
חזרתי שמח וטוב לב כעבור שעה ארוכה לעבר האזור ההומה אדם והופתעתי לראות את הערבי הזקן והכפוף שהגיע בלווית ערבי מבוגר נוסף, שדוף להחריד, ובעל פנים מיוסרות, שסגר את החגורה שלו על החור האחרון, ניצב עדיין מול הפקידה באותה תנוחה בה הוא היה כשהגעתי למקום.
“אתה צריך מכתב מנוירולוג”, הסבירה לו הפקידה, והלה נופף בכעס עצור בפיסת נייר שהוציא מכיס חליפתו החומה.
הפקידה פנתה בייאוש לערבי בעל הפנים המיוסרות, השדוף, ושאלה אותו אם הוא מדבר עברית, ואם הוא הגיע עם הזקן.
בוודאי, ענה השוטה, ששתק במשך שעה שלמה ונתן לשני הניצים לדבר בשפת הסימנים 147 דקות.
“תאמר לו שהוא צריך מכתב מנוירולוג”.
הערבי עם החגורה פנה בשטף מילים לסבא רבה שלו והלה כנראה הבין משהו שאותו צריך היה לתפוס ברגע הראשון: הוא מכאן לא יצא עם רישיון.
•
בליבי גיחכתי על בני המיעוטים חסרי הבינה שאינם יודעים להגיע מצויידים וממוסמכים לרשויות, וניגשתי לפקידה הכעוסה.
הגשתי לה את המסמך, היא עיינה בו ואמרה רק שתי מילים: “מה זה?”
האמת היא שהיא אמרה: “מה זה לכל הרוחות?” אבל אני לא שמתי לב.
מסמכי החכירה, הסברתי.
“זה מסמך?” אמרה בבוז, אתה צריך את כל החוזה המקורי של החכירה וכו’. או בקיצור: ספר בגודל בינוני.
אבל המתנתי פה עשרות דקות, לחשתי בייאוש.
היא לא הגיבה ורק סימנה לשומר שפינה אותי.
בחוץ פגשתי את שני הערבים. הפעם כבר לא צחקתי עליהם.