הטרגדיה של אסתי וינשטיין ע”ה, שתובא היום אחר הצהרים לקבורה בבית העלמין ירקון, טלטלה את הציבור החרדי, אבל מי שמצאו עצמם בסערת רגשות נוראה הן בנותיה, כמו גם חתניה ויתר בני המשפחה.
הראשון שבהם, חתן בתה הבכורה, מוצא עצמו בימים קשים אלו נע בין הצורך לתמוך ברעייתו, שלוקחת לא פשוט את האירועים, לבין הצורך לנסות ולגונן על המשפחה מפני גורמים, שלדבריו, מנסים לנצל את הסיפור האישי והטרגי לטובת מניעים ממש לא טהורים.
כשנישא לרעייתו (“אשה נפלאה”), אמרו הכול שהוא עשה שידוך “מכובד ביותר”. משפחה למופת. יש לו רק מילים טובות לומר על מי שהייתה אם אישתו. “אסתי הייתה שויגער מקסימה, אשה מיוחדת, טובה, מוכשרת כל-כך, הייתה לה יכולת הקשבה מיוחדת”, הוא אומר בשיחה עם חרדים 10.
אבל חמש שנים חלפו והספינה הטלטלה לפתע פתאום, בלי שום סימן מקדים שיכול היה לבשר לו על הסערה הקרבה ובאה.
“בבוקר אחד בהיר האמא נעלמה. ככה פתאום. אחרי שבועיים, היא חזרה, אספה את הבנות ואמרה להן: ‘אני לא יכולה לגדל אתכן יותר, ניפגש פעם בשבוע-שבועיים בחנות הפיצה הסמוכה, בשבתות נהיה אצל הסבא והסבתא…’
“תחשבי על ילדה בת 9, הילדה הקטנה ביותר במשפחה, ששומעת דבר כזה… המחזה היה קורע לב. הייתי שם. בכי קורע לב, בנות המומות. ‘אבל אמא, למה?’ – הן ממש ייללו.
“‘אני לא יכולה להסביר לכן’, זה כל מה שאמרה”.
אולי לא רצתה לקלקל אותן, לספר להן שהפכה לחילונית – אני מנסה למצוא איך לדון אותה לכף זכות.
“אבל מובן מאליו שבעקבות מילים קשות כאלו ילדים כועסים. ככה זה בכל העולם, בלי קשר לדת ואמונה”, הוא משיב נחרצות.
“ולא”, הוא מתעקש על כך בכל תוקף. “אף אחד בחסידות לא התערב, אף אחד במוסדות הלימוד לא חיווה דעה, זו הייתה החלטה של הילדות. אפילו אשתי, כבת הבכורה במשפחה, לא יכלה לשאת את החידה הבלתי פתורה וכעסה מאוד”.
היא לא ניסתה ליצור קשר? לשאול את אמא מה קורה? למה? על מה? היא לא ניסתה לעשות משהו? – אני שואלת.
“בשבועיים הראשונים היא ניסתה לחייג. מאות פעמים, ואני לא מגזים. אבל אמא שלה פשוט לא ענתה. אחרי שבועיים, באמצעות עורך הדין שלה, הגישה בקשה לגירושין”.
“תראי”, הוא אומר, “אנחנו לא עוסקים בלהכפיש. אנחנו נתונים בין הפטיש לסדן. בין הרצון לספר את הסיפור האמיתי לבין הרצון לשמור על כבודה. אי אפשר לבוא בטענות לכל העולם כשמדובר בסאגה טבעית שמתרחשת בסיפורי גירושין רבים. ילדים לא יכולים לשאת עזיבה פתאומית כזו. זה רגש אנושי”.
במשך שנתיים ניהל האבא, בעלה לשעבר של אסתי, לבדו את הבית. ואז החליט להתחתן שוב. “לפני מספר חודשים נולד לו בן. גם אחרי שהתחתן המשיך לגדל את הבנות, יחד עם אשתו החדשה”, הוא מספר.
תגיד, אני שואלת, מעולם לא ניסית להשכין שם שלום? לשכנע את הבנות? את אשתך?
“ניסיתי. הרבה פעמים ניסיתי. אבל הכעסים היו גדולים. לא הצלחתי. הבנות עברו שבע שנים של גיהנום, וגם כעת ממשיכים לשפוך את דמן”, זו תחושתו.
הבאנו אותה כפי שהיא.