איזה באסה. הרשת החרדית רחשה בימים האחרונים סביב פרסום אודות ‘מעשים חמורים’ שבוצעו על ידי ראש ישיבה גדול ומפורסם.
באנלוגיה, להיררכיה הצבאית, מצוי ראש הישיבה בדרגת ‘אלוף’ ואולי גם על סף כניסה לפורום מטכ”ל הבכיר, מה שהוסיף עניין לחרושת השמועות, שהתרוצצו בעיקר בפורומים ובקבוצות הוואטס-אפ החרדיות.
החשדות נגד ראש הישיבה, התבררו במהירות כעורבא פרח, וכעבור ימים ספורים התברר כי איש לא ייחס להן כל חשיבות.
מכל מקום באותם ימים, בהם הקלטה עלומה, ושמועות זדוניות חלפו כאש בשדה קוצים ניתן היה לזהות רגש, שמוכר כמעט לכולנו משנותינו הראשונות בבית הספר היסודי, סביב כיתה ב’ לערך: חדוות ההשתתפות בהצגה בה נענש אחד מן התלמידים לעיני כל.
הדיבורים על ‘רעידת אדמה’ ברחוב החרדי אם יתברר כי אכן יש דברים בגו, לוו בזיק של התרגשות בעיניים, והדיווחים המרתקים של המשגיח המתעלל מן הישיבה בבית וגן היו למשחק ילדים מול הפרשייה המתפתחת.
בשיחות סלון שדשו בשמועות החדשות, ניתן היה באוזן בלתי מזוינת להקשיב לאינטונציה המאוכזבת: “כנראה זה שטויות, אה?” או בחיוך זומם שהרשעות לא נעדרת ממנו: “לא נראה אמיתי, זה יותר מידי גדול כדי להיות כזה”.
כולם חיככו ידיים, וציפו לשמוע על התלונה הראשונה, זו שגוררת תלונות נוספות אליהם מצטרפים מכתבים, מאמרים, ופובלציסטיקה על ה’שבר בעולם הישיבות’.
אבל זה לא קרה.
איזה באסה, כמה חבל. הזיק בעיניים התחלף באכזבה עמוקה.
נדמה היה כי עוד מעט קט יתבע ראש הישיבה המדובר על האכזבה העמוקה שהנחיל לצעירים. אין לו אחריות? סתם הוא מאפשר לגל של שמועות מתוקות להתרוצץ? כך סתם לנתץ ציפיות? איפה החמלה, איפה האמפתיה היהודית הרבנית המפורסמת”?
הזמר. ליפא שמלצר מותח שוב את גבולותיה העדינים של התרבות החרדית.
לא מעט נכתב על הזמר האנרגטי שמחולל מעת לעת מהומה בשיריו ובהתנהגותו, מה שמעורר אצלי בכל פעם את השאלה מחדש: האם אני האדם היחידי בעולם שלא מצליח להבין מה יש באיש הלא מיוחד הזה?
האם הנכות המוזיקלית ממנה אני סובל, כפי הנראה, לא מאפשרת לי בשום אופן להבין איזה יתרון מוזיקלי מינימלי יש לצעיר המוזר הזה שזועק ‘נחמן בן פייגא’ במנגינה לא מבריקה במיוחד?
ייתכן שזה רק אני, אבל אם אין לאיש כל יכולת מוזיקלית מיוחדת, מה כן יש בו למען השם?