הטרגדיה של אסתי ויינשטיין ע”ה, שגופתה אותרה שישה ימים לאחר שנעלמה, בחוף הקשתות באשדוד, מטלטלת את הציבור החרדי.
הסיום הטראגי, לצד האשמה כי הנתק מהמשפחה הוא שהוביל אותה לבצע את הצעד הנורא מכל, מעלה לפני השטח את אחת השאלות הקשות, אולי אפילו הקיומיות, איתן מתמודד הציבור החרדי בשנים האחרונות: הנושרים וקשריהן עם בני משפחתם המקורית.
סיפור חייה של אסתי ויינשטיין ע”ה הסתיים אמנם באסון, אך לא מעט סיפורים עם תוצאות קשות, מלווים את המספרים הגדלים והולכים של נערים, נערות, אבות ואימהות שבחרו להפנות עורף אל העולם הישן, והתקשו לשמור על יחסים תקינים עם יקיריהם.
חרדים 10 שוחח עם שלושה מומחים, העוסקים שנים ארוכות בטיפול בנוער נושר ובמצוקות הנלוות לכך: הרבנים גדעון רווח, ישראל גרינוולד, ואלי אדלר.
“הסיפור שארע היום פחות מעניין אותי, בפרט שאינני יודע את כל הפרטים”, אומר הרב גדעון רווח. “אותי מעניינת שאלה אקוטית אחרת: מדוע כל סכסוך משפחתי בחברה החרדית מקבל את חסותה של הדת? יש פה תפיסת דת מעוותת”.
הרב רווח מסביר כי מריבות בין הורים לילדים, בין בני זוג, ובין בני משפחה, הינם תופעה לגיטימית בכל חברה, אלא שבמגזר החרדי הם הופכים לפתע למחלוקת דתית: “לחוזרים בשאלה יש הכרה – בעיני מאוד מטרידה – כי אם יש להם בעיה אישית, או מריבה משפחתית, היא חייבת להיות כרוכה עם השאלה הדתית. ההכרה הזו מובילה הרבה פעמים לנטישתה של הדת”.
לדברי המטפל, השאלה שצריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות היא שאלת המניעה: איך אנחנו כחברה מעניקים מרחב בתוך היהדות ולא כורכים מנהגים, הלכות, וחברה יחדיו.
“כאשר איש או אשה בתוך החברה החרדית חי עם תודעה שאין הבדל בין חומרה חסידית להנהגה, להלכה, ליהדות, נוצר בלגן וערבוביה שלמה – שמובילה אותו להתנתק לחלוטין ולהשליך מאחורי גוו את כל החבילה הזו שנקראת יהדות.
“השאלות שצריכות להישאל על נערה שנוטשת, למשל, הם: מה לא היה לה טוב בחברה שלנו שהיא עזבה את החברה? מה התמונה המעוותת שהיא קיבלה על היהדות, תורה ואלוקים, שגרם לה ברגעי משבר לזרוק את כל החבילה יחד?”
אחד המקרים בהם טיפל הרב רווח, היה של נער צעיר שעמד על סף נטישת הדת. במקביל הוא החל להתקרב לחסידות ברסלב וההתחבטות שעמדה בפניו היתה לאן לפנות.
הוא בחר לנטוש את הדת מהנימוק שהוריו לא יקבלו אותו כחסיד ברסלב, ומאחר שכך ‘עדיף כבר לעזוב הכל’. הסיפור הזה הסתיים בטוב כעבור שנים, כאשר הוא חזר בתשובה וכיום הוא חסיד של חסידות גדולה, והוריו מודים לאלוקים על כל רגע.
• האם צריך לשמור על קשר עם מי שעזב את הדת?
“אנחנו יודעים, כי לא מעט משפחות מוכנות לחיות עם בן משפחה שיעשה את כל העבירות שבתורה, ורק שלא יעשה ‘בושות’ ברמה החברתית, שיישאר עם ‘כל הלבוש והסוס’.
“אנשים חייבים לשאול את עצמם: מה מפריע להם בצעד של קרובם – העזיבה של הדת, או הנטישה של החברה החרדית? ומה קורה אם הוא עוזב לטובת ‘חסידות’ או זרם אחר עם מנהגים שונים?”
באשר לטענה כי בן משפחה שאינו דתי מסוכן מבחינה רוחנית – אומר הרב רווח: “אני בהחלט מבין את החשש ואת הפחד. זה לגיטימי, אבל עדיין כחברה עלינו להכיל גם את מי ששונה ולתת לו מרחב. אני מכיר לא מעט מקרים של בני משפחה שאחד מהוריהם, או מי מילדיהם עזב את העולם החרדי, והם מקפידים להיפגש אחת לשבוע. לא חייבים לחיות ביחד, אבל בהחלט ניתן לשמור על יחסי משפחה”.
מטפל נוסף העובד בצוותא עם הרב רווח הוא הרב ישראל גרינוולד.
הוא מבקש לא להתייחס לאנשים מבוגרים, כמו המקרה הכואב שהתפרסם היום, אך ביחס לנערים הוא חד-משמעי: “הניסיון שלנו מלמד שאם לא מנתקים את הקשר, ויוצרים קשר טוב על אף כל הקשיים במקרים רבים, הנער חוזר אל אמונת אבותיו”.
• ואם לא?
“הניתוק מהמשפחה והריחוק מהדת לא מתרחשים ביום אחד. זהו תהליך הדרגתי של שנים שמוביל בסוף למחוזות לא טובים. כאשר ההורים או בני המשפחה לא מוצאים את הדרך לחיות ביחד חרף הקשיים, העסק עלול להסתבך”.
הרב גרינוולד ממליץ לקרוא את ספרו של אוי זוהר ‘אבות על בנים’: “הרב זוהר מסביר ששומה עלינו להבין את ההבדל שבין הסכמה לקבלה. אתה יכול לקבל את הילד, ממקום אמיתי וטוב, גם אם אתה לא מסכים עם דרכו ואז גם הילדים האחרים במשפחה מבינים זאת.
“הם יודעים להבחין היטיב שההורה מקבל את הילד ושומר אתו על קשר חם, אך דרכו אינה נכונה”.
“צריך להבין דבר נוסף”, אומר הרב גרינוולד, שוב בשם הרב אורי זוהר, “הנערים שחוזרים בשאלה הם אנוסים. עוד לא נברא בדורנו אתאיסט. יש קושי מסוים, ישנן מצוקות רגשיות, אך לא מדובר באתאיזם מרצון. אם מבינים את זה, הקבלה של הילד היא אחרת, וגם הילדים האחרים מבינים זאת”.
מטפל נוסף, הרב אלי אדלר, הפועל רבות במסגרות של נוער נושר, מסתייג מדיון בשאלה הזו, וטוען כי כל ניסיון לקבוע כללים בשאלות אלו נדון לכישלון.
“לדון בסוגיה הזו על רקע הפרשה הכאובה מהיום, לא רציני ולא מקצועי. מדובר באשה בת 50, בוגרת, עם סיפור מאד מסוים”, הוא קובע.
• ובכל זאת, יש כאן שאלה כללית איך להתייחס למי שבחר לצאת?
“ההוראה הכללית היא לא לנתק קשר, אבל כל מקרה לגופו, אין הנחיה גורפת. מדובר ב’תיקים’ מאד רגישיים ומורכבים: למה הוא או היא בחרו לעזוב, מה היה הרקע, האם היה חסר משהו בבית בהקשר הרגשי? הדברים האלו דורשים חקירה פרטנית, ובדיקה לעומק”.