סיפור המעשה: אלמנה, שלה מחצית מהזכויות בדירה שבה התגוררה עם בעלה עד לפטירתו – ירשה גם רבע נוסף מהדירה עם מותו.
נכדיה תבעו לממש את זכאותם לירושת הסב, ולמכור את בית המגורים, ולמעשה להוציא את סבתם הקשישה מביתה, בו גרה עם סבם למעלה מ-50 שנה, כדי לקבל את הרבע הנותר.
האלמנה התנגדה לבקשה שהציגו, והגישה באמצעות עו”ד אבי גפן תביעה לבית הדין הרבני האזורי, בו דרשה שיוכרו לה זכויות המדור בדירה ויינתנו לה מזונות מן העיזבון.
אולם נכדיה, שלהם גם זכויות בנכס על פי ירושת הסב, טענו כי סבתם פועלת שלא בתום לב, מכיוון שמימשה את זכותה על פי החוק ולפי צו הירושה שניתן בבית המשפט, וזכתה כבר במחצית מהעיזבון של הסב, ועל כן ברשותה 75% מהדירה (חצי השייך לה, ועוד מחצית מחצי הבית שהיה שייך לבעלה המנוח).
לכן, טענו הנכדים, שהקשישה לא יכולה גם לממש את זכותה על פי חוק בבית המשפט וגם לתבוע זכויות על פי ההלכה בנכס.
ואכן, בית הדין האזורי שדן במקרה פסק לטובת הנכדים, וקבע כי האלמנה קיבלה רבע נוסף בנכס מעבר לחצי המגיע לה כדין, דבר שאינה זכאית לו לפי ההלכה, ולכן לא תוכל לקבל מדור או את מלוא כתובתה על פי המשפט העברי.
עו”ד גפן, הגיש בשמה של האלמנה ערעור על ההחלטה לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. לטענתו, לפי דין תורה זכאית האלמנה למזונות ולמדור מהעזבון, כל עוד לא תבעה את כתובתה.
זכות המדור היא באותו בית שבו התגוררה עם בעלה, והעובדה שמימשה את זכאותה, על פי חוק, וקיבלה חלק בעזבונו של הבעל, אינה גורעת מזכויותיה לפי ההלכה.
בית הדין הרבני הגדול, שבראשו עמד הראשל”צ הגר”י יוסף, קיבל את טענת עו”ד גפן, ופסק שהאלמנה תוכל לגור בבית עד סוף ימיה, אך תאבד רבע ממנו לטובת נכדיה – חלק זה לא ייכלל בירושה אותה תוריש, ויתחלק שווה בשווה בין הנכדים.
יותר מכך, הראשל”צ פסק כי מעתה ואילך תעמוד לאלמנות הזכות להישאר בדירה, אותה חלקו עם בעליהן המנוחים, עד סוף ימיהן, גם אם זו כלל לא בבעלותן.