1.
טוב, שסגן שר הבריאות יעקב ליצמן לא קורא את ‘יום ליום’.
אחרת, היה כועס כאשר היה מגלה שם איך תכנית חיסכון לכל ילד, אותה הציע משה כחלון כתחליף להעלאת קצבאות הילדים, ושר הבריאות קידם במלוא המרץ, מיוחסת בכלל לסגן שר האוצר איציק כהן, האיש שסיים את שביתת המצילים (“לאחר שהחליט להתערב באופן ישיר מפני שראה בזה פיקוח נפש של ממש”) – “ומיד המשיך במאמציו לסגירת תוכנית חסכון לכל ילד”.
טוב, שגם יו”ר ועדת הכספים משה גפני לא קורא ‘יום ליום’.
מי לא יודע שנושא הבטחת הכנסה לאברכים ותקציב הישיבות הוא ה’בייבי’ שלו? ב’יום ליום’ – גם זה מיוחס לסגן השר כהן. “בין פגישה לפגישה הוא מנסה להסביר את ההישג הנוסף אשר נרשם על שמו השבוע, תוספת התקציב לישיבות”.
חיים טריקי, כתב הטור, רק חסר לך שגפני ישזוף בו את עיניו.
“תוך שאנו משוחחים עמו, הוא מקבל טלפון ממשרד המשפטים המבשר לו על התקדמות ממשית בחוק הבטחת הכנסה לאברכים… הוא מבטיח שממש בזמן הקרוב זה יבוא לאישור הממשלה, לאחר שיזכה לכל האישורים ממשרד המשפטים על מנת להבטיח את בטחונו של החוק”.
ועדיין, מסכימה עם חוות דעתו של טריקי, שביקר בלשכתו הצנועה של סגן השר והתרשם, גם אם קצת הפריז.
“עד מהרה התיידד והתחבב סגן השר האשקלוני על הפקידים, חבר אליהם, חיבק אותם, ובזכות תושייתו הוא מצליח לחלץ קורט הישגים יומי עבור הציבור החרדי”.
נסו להצטרף פעם לכהן במסדרונות הכנסת ותראו את החיבה שמרעיפים עליו פקידים בכירים וגם ח”כים נחשבים.
מה שנכון – נכון.
2.
‘מחלוקת הפוסקים’ בין טריקי לבין הפרשן הפוליטי של בקהילה יעקב ריבלין, שרואה אחרת את דמותו של איציק כהן.
“שייך לש”ס רק פורמלית, בפועל הוא הח”כ האחד עשר של ‘כולנו'”, סבור ריבלין. “משמש בתקן הגואטה של ‘כולנו'”, הוא ממשיך ומתאר.
אחר כך מספר כי כמה שעות לאחר פרוץ הסכסוך בין שר האוצר משה כחלון ליו”ר ועדת הכספים משה גפני, “יצא ותקף את גפני בטענה שעצם התקצוב החסר היה טעות של גפני בניסוח ההסכם. הוא גם טען שלא היה צריך לצאת במלחמתו והכל בעצם סודר בפגישות שלו עם ראשי האוצר”. כך טען כהן.
“ללמדנו יצאו הדברים שאין בעיה כל שהיא של הציבור החרדי עם האוצר שלא מטופלת אצל סגן השר על הצד הטוב ביותר. כמה חבל שהנציגים החרדים מפרוש ועד ליצמן לא יודעים זאת ומבזבזים את זמנם בשיחות ישירות עם צמרת האוצר”.
3.
לא רק את סגן השר כהן תוקף בקהילה השבוע. גם נשיא המדינה, רובי ריבלין, זוכה ליחס. שימו לב לטורו של יהודה פולק, הדן בתופעת הנאומים הארוכים והמייגעים.
“כמדומני שהשיא שייך לנשיא המדינה שלנו, פוליטיקאי לשעבר וחנפן מנוסה בהווה, שזכה למה שלא זכה איש לפניו והתברך בשני אלמנטים שמשלימים זה את זה כמו ממתקים לשבת: תשוקה עזה לנאום מצד אחד, והיצע כמעט בלתי מוגבל של הזדמנויות לנאום מצד שני”.
“לעולם לא אשכח כאשר בימים שנשיאנו עוד היה ח”כ מן השורה, או אולי שר בליכוד, הוא נהג להדליף את נאומיו לתקשורת יממה קודם לכן, כדי שאפקט הדריכות יוסף משקל לנאום עצמו. עקבתי אחר התופעה בהשתאות במשך תקופה ממושכת ולבסוף נאלצתי להודות שמדובר במשהו שהוא לא פחות מגאוני.
“המגמה נמשכה אגב זמן רב אחרי שריבלין הפך ליו”ר הכנסת ובהמשך לנשיא. חוששני שהדבר היחיד שימנע ממנו אי פעם לנאום לנצח הוא רק הגירה המונית של כלל אזרחי המדינה ליבשת אחרת, כך שלא יהיה לו למי להדליף את נאומיו מראש”.
4.
ממש בסיומו של טור שחותם את קונטרס החדשות של בקהילה, טורו של אברהם דוב גרינבוים, מצאתי סיפור יפה על הגברת מלכה גולדקנופף ע”ה.
“כשנשאלה הגברת גולדקנופף ע”ה איזה ניגון נחרת בליבה מהימים הראשונים, היא תמיד שבה אל הבית ברחוב בעל שם טוב, אל בית אבא. שם התגוררו משפחות מיוחסות בבית ובחצר אחת. והיה ניגון שליווה אותה שנים ארוכות.
“‘זה היה ניגון של אברך צעיר, שהעריב בלימודו שעות ארוכות והשכים בבוקרו של שחר. תמיד עם הגמרא, בנעימות ובערבות שאין לה תחליף’.
“‘לאברך הזה קראו: עובדיה יוסף’ – – -“…
5.
ברוך הבא לכתב השטח של יתד נאמן שמואל גרינוולד, ששב מהכפור אל כתבותיו המרתקות.
כפי שצוין כאן בשבוע שעבר, נטל גרינוולד פסק זמן. לפי מקורות בעיתון, היה זה בשל עיסוקו בפרויקט תורני. גורמים לא רשמיים במערכת סברו שמדובר בחילוקי דעות על רקע כלכלי.
כך או כך, שב השבוע גרינוולד בכתבה מרתקת תחת הכותרת ‘וחיות רעות בדרך 443’. אם למדור זה ולדברי השבח שהרעיף על גרינוולד חלק בשובו, אנו שמחים בכך.
אחרי שבליל שני אירע פיגוע בכביש 443, החליט לצאת אל הכביש. “השבאב הערבי, בני הכפרים הפרוסים לאורך הכביש משני צדיו, מוצא את פורקנו מן החום ומצום הרמדאן המעיק לאורך שעות היום, בשעות הלילה הקטנות”.
מאות רבות של אירועים ביטחוניים פוקדים את הכביש, “חלקם הגדול אינו מוצא את דרכו אל זירת החדשות”.
בבית חורון הוא פוגש במכולת, שם אירע לפני מספר חודשים פיגוע רצחני. “סיבוב קצר לאורך הגדר המקיפה את היישוב מלמדת על רמת הרגישות הגבוהה…היכן שלא אביט מזדקרים בתיהם של פלשתינים…הקולות הבוקעים מן המואזין בכפר שמעבר לגדר…”
חיילים מספרים לו מה קרה בלילה. “קבוצת נערים מהכפר הסמוך בית סירא החלה מיידה אבנים ושופכת שמן על הכביש”.
חיילים שחלפו במקום הבחינו בנפגעים ופתחו במרדף אחר מיידי האבנים.”הפגיעות הסתיימו בחסדי שמים בצורה קלה יחסית, ובכל זאת מבחינת הפורעים המטרה הושגה”.
בתחנת הדלק של 443, שרוב החולפים בכביש פוחדים לעצור בה לתדלוק, ביקשו ממנו לספר בעיתון “שתדלקת כאן”. חשוב להם שיידעו שאפשר להגיע בבטחה. הנחה של 8 אגורות לליטר, פלוס שמירה של חיילים, פלוס בלון תצפית המרחף בגובה מעל לתחנה.
תעיזו או שלא, הכתבה בוודאי מרתקת.
6.
סיפור מעניין נוסף מצאתי בטור ‘מקור נאמן’ של אריה זיסמן, ביתד נאמן.
כחיפאי, הוא מספר ש”בשבוע שעבר הלך לעולמו יהודי בן 90 מחיפה, ר’ מאיר צפריר ז”ל. מדובר ביהודי פשוט ויקר – מאנשי חיפה הוותיקים, תושב שכונת נווה שאנן. ר’ מאיר ז”ל נהג עד לפני שנה להחזיק את בית הכנסת ‘אליהו הנביא’ במדרגות סירקין בשכונת הדר. בשבתות היה יורד ברגל, מרחק רב בין שתי השכונות, כדי שבמקום יהיה מניין מסודר…
“אחד ממספידיו היה הרה”ג ר’ ישראל רוזנטל – דיין ורב הח”ק בחיפה. הנפטר שמע במשך כ-30 שנה את השיעורים שמוסר הרב רוזנטל בשכונה. ההספד היה מעניין ונגע דווקא בחתנו של הנפטר.
“הרב רוזנטל סיפר כי שמע תדיר את הנפטר מתגאה בחתנו הקיבוצניק מקריית חיים, שמגיע אליו הביתה בימי שישי, ונוהג לכבד אותו, ללכת איתו לבית הכנסת ולחזור עמו רגלית. מדובר בחתן שאינו שומר תורה ומצוות ונשא בתפקיד בכיר, שהצריך אבטחה צמודה של אנשי שב”כ עם רכבים ועוד מכשירים חשמליים ואלקטרוניים.
החתן, שכיבד מאד את חמיו, נהג להתווכח תדיר עם המאבטחים כאשר ביקש מהם לא להגיע ברכבם בליל שבת לבית הכנסת…הוויכוחים היו קבועים, והמאבטחים נאלצו לוותר פעם אחר פעם. ‘אני הולך ברגל עם חמי ואני לא רוצה שום חילול שבת כאן’, נהג לומר להם”.
החתן, הוא שר הבטחון לשעבר משה בוגי יעלון.
7.
בעיתון משפחה מצאתי בליץ של מתקפות על דגל התורה ומלחמתה למען מיכי אלפר, נציג דגל התורה בחיפה.
ראשון הכותבים היה יוסי אליטוב, בטורו שבקונטרס החדשות. אחרי ששיבח את אלפר, הוסיף את המילים הבאות:
“יש, אפעס, טעם רע כאשר מקדשים מאבק על רקע פרסונלי, הופכים אותו למערכה על עיקרי הדת, ומעמידים אותו בשורה אחת עם ג’ הדברים שעליהם נאמר ‘ייהרג ואל יעבור’. מי שהאזין לטקסטים הלוחמניים שיצאו מהכנס אפוף הזעם בחיפה לא יכול היה שלא לשמוע את הצליל הזה, צליל הזעם הקדוש, ההופך את המאבק המקומי הזה למלחמה על קודשיה של היהדות הנאמנה ועל עצם קיומו של עולם התורה, לא פחות.
“הטרימינולוגיות היו לקוחות מההפגנות הגדולות נגד ניתוחי מתים וגיוס בנות, חילולי השבת וההתנכלויות לעולם התורה. התחושה הייתה שאם לא ימונה מיכי אלפר מחר יסגרו כאן ישיבות חלילה..
“אם ננסה לרגע לרדת ממגדלי העזריאלי שאליהם טיפסו העסקנים המתכנסים, אם נקלף לרגע את סלוגני ה’אוי מה היה לנו’ ו’הזדעזעי ארץ ישראל ת”ק על ת”ק פרסה’ ושאר הביטויים הלקוחים מהרפורטאר האובר-דרמטי שהשתלט על צעירי דגל התורה…”
צר המקום מלהמשיך ולצטט את הקטעים המוקדשים בטור לנושא זה. לעצם העניין, בעיני דווקא יפה שתנועה וצעיריה שומרים נאמנות לנציג, שנלחם אחרי הכול למען דברים החשובים לציבור החרדי בחיפה, ולא אמור להיענש אם נלחם יתר על המידה ובלהט רב מדי.
הייתי מזלזלת בתנועה, שמוכנה בהינף יד להחליף נציג, רק כי משהו בזקן שלו או בטון שבו הוא דיבר אל ראש העיר היה תקיף מדי ולא בא לו בטוב יהיה בתפקיד הסגן.
ואילו היו הדברים מובאים בטור אחד בעיתון – דיינו.
אלא שגם אריה ארליך בחר להקדיש קטע מטורו למאבק על אלפר (משעשע היה הקטע הראשון בטור, זה שתיאר את חלומות הבניה של יושבי ביתר עלית. קשה לתמצת אותו, רוצו לקרוא. ההנאה מובטחת).
“לו אלברט איינשטיין היה חי בימינו – די בטוח שהוא היה מת”, פותח ארליך. “אין היתכנות אחרת כשמגלים את האובדן המוחלט של תורת היחסות במחוזותינו החרדיים, שהגיעו למצב שבו כל המגזים ומפריז ומנפח ומאבד פרופורציות לדעת – ידו על העליונה”.
לא פחות. איינשטיין היה מת…
“עלעול בביטאונים מפלגתיים בימים אלה מעלה לעתים את התחושה הבלתי נמנעת הבאה: ישנם חלקים בפרהסיה החרדית שאיבדו לאחרונה נתחים נכבדים של קשר אל המציאות. הפומפוזיות מכה שורש בכל פינה. תרבות ההגזמה הפכה אזרחית כבוד מעל כל יומון רענן. עולם הדימויים התפתח עד למחוזות של הזיה. מישהו לא התמנה באיזו מועצה מקומית? זוהי גזרת שמד, לא פחות…
“קוראים לו מיכי אלפר… בשבועות האחרונים רוגשת וסוערת המפלגה שבה הוא חבר בגין אי מינויו לסגן ראש עיריית חיפה. אבל מי שלא ראה כיצד סיעה חרדית מכובדת נטשה לחלוטין את שאריות חוש המידה, לא יבין לעולם אובדן פרופורציות מהו… אין קליע אחד שלא נשלף ממחסן התחמושת של היהדות החרדית”.
לא נלאה את הקוראים, ההמשך דומה.
מה שמעניין הוא כי יש מי שמאשים את כתבי משפחה בהאשמה מרושעת. כאילו שהמערכת בהר חוצבים זקוקה לדרבון כדי לשחרר קולמוסים ולרענן מקלדות.
לטעמי, הפעם הגזימו הולכי הרכיל וחצו כל גבול.
להאשים עיתון כה מכובד בהאשמה חמורה, רק כי פרשנים כתבו את אשר על ליבם והעבירו ביקורת עם קולמוסם?