הספר החדש של אמונה אלון הוא עלי. ועליכם

 1.

השבוע ביום ראשון בערב נשאו אותי רגליי, שוב, אל שיכון בבלי בתל אביב. סיימתי פגישה באזור המרכז, והייתי בדרך לעוד אירוע, דווקא לא באזור של בבלי, אבל כשחשבתי איפה להתפלל ערבית, מצאתי את עצמי נוסע לבית כנסת ‘אהבת אחים’ ברחוב הכנסת הגדולה 7.

למה? כי זה היה בית הכנסת של סבא שלי ז”ל.

ואחרי שהתפללתי ערבית בבית הכנסת של סבא, הלכתי למכולת הסמוכה וקניתי לעצמי בקבוק שתייה. לא רק כי הייתי צמא, אלא כי לשם סבתא שלי ז”ל לקחה אותי כשהייתי ילד, וקנתה לי טרופית. נכון, יש בתי כנסת עם יותר מניינים מאשר בית הכנסת בבלי, ויש חנויות מכולת קצת יותר זולות מאשר זו שבבבלי, אבל אני הולך לשם.

ליואל בלום, גיבור ספרה החדש והמרגש של אמונה אלון ‘בית על מים רבים’, אין מושג איפה סבא שלו התפלל, או מי היה סבא שלו.

יואל הוא סופר ישראלי מצליח שמגלה בשיא הקריירה שלו שהוא בעצם, כנראה, מסתמן, בכלל לא הוא. שאין לו מושג מי הוא. פריים קצר אחד מתוך סרטון היסטורי בשחור לבן שמוקרן בלופ על קיר במוזיאון היהודי באמסטרדם, מעלה אצלו את החשד שאמו אולי אינה אמו, ואז הוא נזכר שהמסתורין הזה בעצם ליווה אותו מאז שהוא זוכר את עצמו.

הרי זכרונות הילדות שלנו הם הכול. הריחות, הטעמים, הקולות – ואת כל זה יואל מתקשה לשחזר.

התעלומה החדשה הזאת גורמת לו לנסוע שוב לאמסטרדם, עיר הולדתו, להתבודד בה ולחקור את עברה ואת עברו. אחרי ספרים רבים שבהם כתב את סיפורם של אחרים, הוא מתחיל לכתוב את סיפורו שלו.

2.

והסיפור הזה מבוסס קודם כול על תחקיר היסטורי מרתק שאמונה אלון ביצעה. גם היא נסעה לאמסטרדם לצורך הכתיבה, והיא לוקחת אותנו איתה במטוס.

כשסיימתי את הספר, רציתי ממש לפרוק מזוודה, כי במהלך שלושת ימי הקריאה הרצופה הייתי תודעתית בהולנד, זו של לפני השואה וזו של היום.

הספר קודם כול מרסק את התפיסה המקובלת שבהולנד השואה לא הייתה כה חמורה. משום מה חשבתי על ההולנדים כאדיבים ומצילי יהודים, ולא זכרתי שרוב ככל הקהילה היהודית שם הושמדה באכזריות. אלון חושפת עד כמה שאננים ומתבוללים ובטוחים בעצמם היו חלק מהיהודים ההולנדים ערב השואה, ואיך כל זה לא עזר להם כשהר הגעש הנאצי התפרץ.

חלק משמעותי בספר עוסק למשל בילדים שנמסרו לאימוץ במנזרים או אצל משפחות נוצריות. מה עלה בגורלם אחרי השואה? האם הם אבדו לנצח לעם היהודי?

נזכרתי תוך כדי קריאה בסיפור המפורסם על הרב הרצוג, שהסתובב אחרי מלחמת העולם השנייה בין מנזרים ובתי יתומים באירופה וצעק “שמע ישראל”. ילדים שנמשכו אליו בעקבות הקריאה העתיקה הזאת, שהדהדה בהם פתאום – נלקחו אתו משם. אלא שהילדים היהודיים שעליהם אמונה אלון כותבת, לא היו עונים לרב הרצוג. הם למדו בגן אנתרופוסופי הולנדי מתקדם, עם זהות הולנדית לאומית וחילונית. האמהות שהיא מתארת לא אמרו איתם קריאת שמע שעל המיטה.

ואם לומר בכנות, לא רק הילדים ההולנדים האלה העסיקו את מוחי בזמן הקריאה.

רוב הזמן מצאתי את עצמי חושב לא על יואל, אלא על עצמי. על הילדים שלי ועל ההורים שלי. על משפחה, זוגיות, געגוע. אני בטוח שגם אתם תרגישו ככה כשתקראו. כל אחד נזרק בספר הזה לשיכון בבלי שלו. למים שהוא שתול על פלגיהם. וכל אחד חושב מה הזכרון שהוא צורב בילדיו.

כשסיימתי את הספר (בשלוש בלילה, בקריאה רצופה) הלכתי קודם כול לחדרי הילדים, לבדוק שהם מכוסים, ישנים, חולמים חלומות, לא מפחדים מסלקציה שתתחיל מחר בבוקר.

מעניין שגם אלון עצמה סיפרה שכאשר נסעה לאמסטרדם, החלה פתאום לפחד שוב. כל גוי נראה לה מאיים. הקיום שלנו הרי נראה לנו כה מובן מאליו ביום יום. הוא מאפשר לנו להתעסק בשיא הרצינות ברמי סדן, באושרת קוטלר או בפוסט של העוזר של בוז’י. אבל הספר הזה גורם לך להיזכר כמה הביטחון העצמי היהודי שלנו הוא בעצם שברירי ביותר, בפרספקטיבה היסטורית.

כמה בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו. כמה צריך להודות, ולהתפלל, וגם להסתכל בהתרגשות באמצע הלילה על הילדים היהודים שלך כשהם סתם ישנים בשלווה.

3

אמסטרדם בנויה על מים. שם הספר, ‘בית על מים רבים’, מעיד על החיפוש התמידי הזה שלנו אחרי בית, בעולם שבו הכול זורם ושוצף ושוטף כל הזמן. בית יציב אחד בלבד יש בספר, והוא נמצא, לא סתם, בירושלים.

זהו הבית שבו גדלה אשתו של יואל – בת עמי, שמה – ובו הוא גר עמה עד היום. אבל גם שם הוא לא הרגיש לאורך השנים לגמרי בבית. הוא זר ומנוכר לרעייתו, ומרוחק מאוד גם מבנותיו ונכדיו.

האיש שמצליח לתאר ספרותית גיבורים ותחושות, לא מצליח ליצור קשר אנושי פשוט עם הסובבים אותו. משהו שם תקוע. ולכן, מה שנראה לנו לכאורה כמו עוד ספר מתח בלשי, שבו הגיבור מגלה סוד מטלטל שקשור בעברו, הוא למעשה ספר על מסע עמוק פנימה. הגיבור עובר כאן, מול עינינו, תיקון גדול: רק כשהוא יודע סופסוף מי הוא – הוא מסוגל להיפתח רגשית כלפי אחרים. כשהוא מתחבר באמת לזהותו הוא מסתכל מחדש על משפחתו במבט אחר, מעריך וקרוב יותר.

באחד הרגעים המרגשים, לקראת סוף הסיפור, הוא הולך לקנות, לראשונה, מתנה קטנה מחו”ל לנכד שלו. מחווה פשוטה שפעם הוא פשוט לא היה מסוגל לבצע.

4.

לפני כעשר שנים, אחרי הגירוש מגוש קטיף, הפסיקה אמונה אלון לכתוב את הטור שלה ב’ידיעות אחרונות’.

עד אז כתבה מדי שבוע על פוליטיקה והביעה את עמדותיה הימניות, אבל במהלך החרבת גוש קטיף היא הרגישה בין דפי העיתון יותר מדי שמחה ועליצות, אז אחרי שנים ארוכות של כתיבה במדור הדעות, אמרה שאינה יכולה עוד. היא סיפרה אז שגם עצם העיסוק בתכנים חדשותיים מתחיל להימאס עליה.

“כמה פעמים אפשר להסביר שארץ ישראל שייכת לעם ישראל?”, שאלה בריאיון לרגל פרישתה, מאז התמקדה יותר ויותר ביצירה ספרותית.

לדעתי הספר שלה משפיע יותר ממאה טורים פובליציסטיים, והוא גם מסביר הרבה יותר טוב שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. מי שעובר עם יואל את כל המסע, מבין שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר. שום טור שיפורסם בין נחום ברנע לסימה קדמון לא יחולל את מה שהספר הזה מחולל בקוראיו.

5.

ויש כאן עוד גיבור, נוכח-נסתר: המסע של יואל הוא אחרי אמו, לא אחרי אביו. זו תעלומת חייו, לגלות מי ילדה אותו. אבל בעצם הנעלם הגדול בספר הזה הוא אבא. לא רק אביו של יואל, שגם זהותו מתבררת תוך כדי קריאה, אלא אבינו שבשמיים.

הספר הקודם של אמונה אלון עסק באלוקים. זה היה ספר ילדים, ששמו ‘רק בעיניים עצומות רואים אותו’. הפעם הקדוש ברוך הוא לכאורה לא מופיע, אבל בעצם הוא נמצא כאן כל הזמן, ברקע. מלווה את עמו גם במשרפות וגם בבניית המדינה, גם כשהם מתרחקים וגולים מעל שולחן אביהם וגם כשהם חוזרים אליו ואל ארצו.

הדתיות של יואל לאורך הספר היא כאילו אגבית. אקדמית מסורתית-אשכנזית כזאת. הוא מתפלל בביתו בירושלים אבל לא הולך לבית הכנסת, מקפיד לא לאכול דברים שאינם כשרים במובהק, אבל גם שם, בחזית הדתית של חייו – משהו תקוע. משהו לא יושב טוב עד הסוף. לא סתם יש דבר אחד שיואל לא מצליח לטפל בו לכל אורך העלילה – כתם של נר ההבדלה.

במלון ההולנדי הישן שבו הוא מתאכסן הוא מבדיל לעצמו לבד, בשקט, בחדר, ונר השעווה של ההבדלה מטפטף ויוצר כתם בלתי מחיק על השטיח. וכך ההבדלה בין קודש לחול, בין ישראל לעמים, מלווה אותו לכל אורך העלילה. הוא לא מצליח להעלים אותה ולנקות אותה.

בסצנת השיא של הספר (בלי ספוילרים, אל תדאגו) יואל עולה לתורה לראשונה בשמו האמיתי. הנכד שלו הוא שהולך לגבאי של בית הכנסת ההולנדי העתיק, ואומר לו להעלות את סבא לתורה כמו שצריך, עם שמו המלא ועם שם אביו האמיתי.

6.

עיתון ‘הארץ’ עובר לאחרונה כל גבול. כמעט בכל יום מתפרסם שם מאמר פרובוקטיבי עוד יותר, נגד כל דבר שבקדושה, נגד כל דבר שבקונצנזוס אפילו.

אבל אני לא מבין איך הקטע הבא חמק מהרדאר. שימו לב למה שנכתב בביקורת במוסף הספרים של ‘הארץ’, אחרי פרגון גדול לספר כולו: “הרגע הזה, שבו קוראים בשמו המלא בבית הכנסת שבו התפללו אבות אבותיו, הוא רגע של התגלות עצמית ולאומית שיש לה משמעויות דתיות, פסיכולוגיות ומשפחתיות, ולא משום שהוא מתחולל בבית הכנסת, אלא למרות זאת”.

זה כזה ‘הארץ’. איך אפשר שלא לקלוט שכל עוצמתו של הרגע הזה, שבו הוא מבין מי הוא, מתחולל תוך כדי תפילה בציבור בבית הכנסת העתיק של קהילת אמסטרדם?

יואל מגלה את עצמו ברמה הכי פרטית וקיומית ואינטימית, אבל בדיוק באותו רגע – הוא גם מבין למי ולמה הוא מחובר. לא סתם המילים הראשונות שהוא אומר בזהות הישנה-חדשה שלו הן “ברכו את ה’ המבורך”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’