במה אתה עוסק לפרנסתך, שאלתי רואה חשבון
השבוע, פגשתי במכר שאותו לא ראיתי מזה עידן ועידנים.
מהכא להתם שאלני מה אני עושה לפרנסתי.
“לומד תורה” השבתי.
הוא סבר שלא הבנתי את שאלתו ושאל שוב: “כן, אבל פרנסה שיהיה ממה לחיות מנין”.
“לומד תורה”, הייתה שוב תשובתי.
הוא לא שאל יותר, כנראה חשב ששמיעתי נפגעה במקרה הטוב, או שמא נשתבשה דעתי במקרה הפחות טוב.
כאן כבר הגיע תורי.
“ומה אתה עושה לפרנסתך?” שאלתי. ידידי חייך, אולי שמח כאשר נוכח לדעת שלא נטרפה עלי דעתי וענה בבטחה: “רואה חשבון”.
“באמת מעניין”, השבתי. “אך לא זו הייתה שאלתי”, הוספתי. “לא שאלתי במה הנך מתמחה או מהו המקצוע שלך, שאלתי הייתה פשוטה הרבה יותר- מה אתה עושה לפרנסתך”.
כאן כבר פתח עלי ידידי זוג עיניים גדולות ורחמניות, מן הסתם חשב שכבר נכנסתי לגדר ‘עיתים חלים עיתים שוטה’.
אך אני, מצד ‘והייתם נקיים’ -שלא יחשוב חלילה שלומדי התורה משובשי בינה הם, מיהרתי להסביר: “שמע חבר, אתה יודע שבן אדם חי לנצח ולעולם אינו מת. נכון שבשלב מסוים ולאחר שנים קצובות, עוברת נשמתו דירה מן הגוף לעולם הנצח. אך שם כבר חי האדם את חייו לעולם. כששאלתיך מה הנך עושה לפרנסתך, לא התכוונתי לשבעים השנים הנוכחיות שבהם נשמתך בגופך, התכוונתי לחיים האמיתיים, חיי הנצח. ובכן, מה אתה עושה בשבילם.
“אני באמת מצטער שלא כל כך ייחסתי חשיבות לארבעים השנים שנותרו לנשמתך כאן בעולם הזה. אתה יודע, לא צריך להיות רואה חשבון גדול בשביל להבין כי השנים הבאות, יפות ככל שיהיו, אינם חלקיק האחוז מחיי הנצח המחכים לי ולך.
“הרי גם כשאדם לומד מקצוע שבע שנים בשביל שלושים השנים הבאות, הוא אינו מייחס חשיבות מיוחדת לשנות הלימוד, מה יהיה בהם וכיצד יסתדר. הרי מה הם שבע שנים לעומת הארבעים. אם כן, גם כאן מהם שבעים השנים לעומת חיי הנצח”.
עיניו הגדולות של ידידי נותרו רחמניות.
אולם דימיתי בליבי כי רחמים עצמיים יש בהם. סיפרתי לו על הגראמ”מ שך זצ”ל ראש ישיבת פונוביז’, שבאחת מפגישותיו עם הנגיד משה רייכמן ז”ל החל בוכה כתינוק. הגביר לא ידע את נפשו ובא במבוכה.
מצד אחד יהודי בוכה לפניו ומן הצד השני ראש ישיבה לאלפים שבוחר לבטא את רגשותיו דווקא כנגדו. משכך המתין.
משנרגע הרב, תהה ר’ משה על מה שראה, והרב שך הפתיעו עוד יותר בתשובתו: “עליך בכיתי”, ענה לו.
וכך הסביר: “הרי גם אתה ר’ משה תעלה למעלה ביום מן הימים ומקומך מובטח בגן עדן העליון, שהרי מהונך הפרזת לצדקה מעל ומעבר וזכויותיך רבים לאין שיעור. ודווקא בשל כך אני מרחם עליך. מילא אני אשב בגן העדן ואקשיב לשיעורים ואולי אף אמסור אותם. אך אתה, מה תעשה שם בדיוק?”
כאן כבר החל החבר להבין את כוונתי ודוק של עצב עלה על פניו.
“ככה” שאל, “ככה בזבזתי את ימי ואת לילותיי? במה אתקנם?”
•
זוכרני, כשהייתי בן ישיבה, שאלתי את אחד המתמידים שקיבל על עצמו לסיים מסכת פלונית – “לעילוי נשמת מי הסיום”, והוא השיב לי “לעילוי נשמתי”.
שבע שנים לקח לי להבין את הבדיחה. ושבע שנים נוספות להבין שזו לא בדיחה. אולי בעוד שבע שנים אבין רובד נוסף במשפט החכם ההוא מלפני שתי שמיטות, אך עד אז אין לי אלא להיצמד לפשט הפשוט של דבר החכמה.
התורה היא חיינו, בעולם הזה ובעולם הבא. הרי שבעים שנותינו כאן אינם אלא זמן קצוב לרכישת כרטיס כניסה לעולם ההוא, לעולם הנצח. שם, אין הנחות ואין שר”פ. שם כולם שווים. כלומר שווים כמה שהם השקיעו, טיפה לא פחות וגרם לא יותר.
חז”ל הפליגו דווקא בשבח ‘הקובע עיתים לתורה’ הרבה יותר משבח לומדי התורה בעצמם.
הן אמת, אדם לעמל יולד ורק אם זכה הרי זו עמלה של תורה. לא תמיד ישנה האפשרות לעסוק יומם ולילה. יש משפחה, יש ילדים ויש צורך להביא אוכל הביתה. אך אדם הקובע עיתים לתורה, קביעות שיש בה מנעול של ממש לרוח החולין, הרי שדקות אלו נחשבות כיום שלם של לימוד תורה ומלמדות על שאר השעות שאין בהם תורה כי רק ‘אונס’ הוא המניע ולא דחף ייצרי.
בימים אלו שחרב חדה מונחת על צווארו של אדם וצרה רודפת את חברתה. אין לנו אלא להחזיק באומנות אבותינו ולקבוע, במסמרות ממש, עיתים לתורה. יותר ויותר.
• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]
-
כל הדיבורים הפומפוזיים האלה על לימוד תורה לא ימנעו מן “העוסק בתורה לפרנסתו”… מנחם מן להתרפס ככלבלב בפני הבעלי-בתים שהוא כל-כך מזלזל בהם עכשיו בהגיע בניו לשידוכים בהידרשו לספק “דירה” לבניו השוויצרים ש”לומדים” בחברון… או בישיבה “נחשבת” אחרת.