חולה? בצה”ל החליטו שאני כשיר לקרבי

שבעה חודשים חלפו מאז הביקור הראשון שלי בלשכת גיוס, אותה פקדתי מאז פעמים רבות לצורך ‘צו ראשון’ – שבמהרה הפך לשני, שלישי ורביעי, שרובם ככולם, מורטי עצבים.

בכל פעם זה חוזר על עצמו: הצורך להוכיח שאתה באמת חולה ולא מעמיד פנים, כשבסוף, אחרי שעות המתנה מבוזבזות, הצבא שלח אותי הביתה, תוך שהרופא (או הפקידה) מסננים: “לא היו צריכים לזמן אותך בכלל”.

אז למה בכל זאת אני מקדיש לכך טור נוסף?

ובכן, הקש ששבר את גב הכותב, הוא שלאחרונה צה”ל הודיעני, מעברה השני של האפרכסת: “ברכותינו, זכית בפרופיל לגיוס קרבי!”

•

תקציר האירועים הקודמים וסיפורי האישי:

במשך כשנתיים חרדים 10 מלווה את סיפורי האישי ומעניק לי במה, בה אני משתף את מחשבותיי והרגשתי. שנתיים בהן אני יושב בבית, בשל מחלה כרונית, לומד עם מורים פרטיים ממשרד החינוך (זה הנוהל לתלמידים חולים), כשבחוץ החיים ממשיכים, ולי נותר רק לדמיין אותם מן הצד.

 בערך שנה וחצי אחרי שכבר שכחתי עולם מהו, נחת עליי ‘צו ראשון’, הקורא לי להתייצב בלשכת הגיוס.הייתי בטוח שפעם אחת וגמרנו. אבל בכל פעם מצאתי עצמי נענה לגחמות הצבא וצעדתי בתלם של הביורוקרטיה הסבוכה.

אין-ספור מכתבים, המלצות, וחוות דעת רפואיות – מרופאים בעלי-שם – בדבר האבחנה הרפואית שלי, הקובעת כי חל עליי איסור לעסוק בפעילות גופנית, עקב בעיות הנשימה שלי. אך כנראה שכל אלו אינם מספיקים עבור צה”ל. נשלחתי שוב ושוב ושוב לבדיקות שאינן נחוצות.

בהיותי אף לא בורג קטן במערכת, איני יכול להתנגד וכל שנותר הוא למלא אחר דרישותיו הלא נחוצות של הרופא התורן בבקו”ם.

בביקור שאת מספרו איני זוכר, נאמר לי שהם מבקשים יעוץ ריאות חוזר ועדכני, וגם ייעוץ בנוגע לבדיקות אופציונאליות שטרם נעשו. הצבא קיבל תשובה מוחלטת, באותיות קידוש לבנה, שאין צורך בבדיקות אלו. אבל הרופא הצבאי החליט שזה לא מספק אותו: הוא רוצה את הבדיקות.

וכך מתנהל משחק הכוח הזה: הרופא האישי אינו ממליץ על הבדיקות, שכן כבר אובחנתי באבחנה ברורה והבדיקות בעלות סיכון, בעוד הרופא הצבאי דורש בדיקות.

אחרי ‘פטור זמני’ של ארבעה חודשים, שלחתי מסמכים עדכניים, בתקווה שיניחו לי לנפשי.

אבל נחשו מה, לא רק שלא קיבלתי ‘פטור’ או פרופיל הנמוך ביותר – קיבלתי פרופיל גבוה, הקובע שאני כשיר ללחימה קרבית.

לא מאמינים? זאת המציאות שנאמרה בטלפון, ללא שום הסבר איך נקבע הפרופיל הבלתי הגיוני הזה. לרגע חשבתי שזו בדיחה רעה, עד שהבנתי- שלא. ואז עלתה השאלה: האם מישהו בצבא מטריח עצמו בכלל לקרוא את חוות הדעת של הרופאים?

כמדומני שלא.

כי אם צה”ל היה מתנהל בצורה ראויה, על קובע הפרופיל היה לראות את חוות הדעת של רופאי, שהוא מן המומחים הגדולים בתחום מחלות הריאה והנשימה הקובע: “מוגבל בפעילות גופנית”, ולמתקשים: “ללא פעילות גופנית” – תוך שהוא מציין שיש לי קושי גדול בתפקוד היום-יומי.

לצד חוות דעת אלה, ישנם במחשבי הצבא עשרות מסמכים רפואיים, של מגוון מנהלי מחלקות אותם סבבתי על מנת למצוא פתרון למחלה – ודבר לא עזר. את לימודיי אני עושה בבית, במאמצים אדירים כדי לגשת למבחני בגרויות, אותם אני עושה בכיתה נפרדת, כשאני יושב לבדי.

ביום-יום אני מהרהר בדאגה אם בעתיד יהיה לי חיים נורמאליים ושגרת חיים.

אבל בשביל צה”ל אני לוחם קרבי.

•

יכול להיות שבצה”ל נהנים להתייחס אל בני נוער כאל סמרטוטים? אז זהו, שאני לא מוכן שיתייחסו אליי כאל סמרטוט.

אני עוד זוכר את הרופאה שיצאה מן חדרך ואמרה: ” השיעול שלך מפריע לי לעבוד”. ובעוד שציינה את פרטי המחלה, בצורה גסה ומזלזלת, שבסופה חשבה שאיני שומע, אמרה: ” עוד אחד עושה הצגות”.

הצגות? חבל שלא לקחתי את פרטייך באותו רגע, והייתי מתלונן על הוצאת דיבה. חבל שלא עניתי לך.  תפקיד בכיר עדיין אינו מאפשר להתייחס בצורה בלתי הולמת לאחרים. לא עניתי לך רק כי רציתי כבר לסיים את הסיוט ולחזור אל כוס התה, פחדתי שתתנקמי בי.

הטלטלה הנפשית שגרמתם לי תהייה חרוטה בליבי עד קץ ימיי.

אני מזיל דמעה כשאני מבין שאם אני חוויתי אירועים כאלה, אז כמוני יש עוד הרבה. המחשבה הזאת מחרידה אותי.

היש שומע לזעקת האנשים התשושים מן המאבק? אפשר להתעורר מן הסיוט?