זו אחת הגאוות המקצועיות הכי גדולות שיש לי.
ב-2007 עשה אהוד ברק קאמבק. יריבו הגדול, עוזרו לשעבר, אלדד יניב, התגייס למענו ופילס את דרכו. יניב שכנע את ברק להתחיל במסע סליחות וסולחות.
זה היה מסע משפיל מאין כמותו עבור ברק הגאוותן, אבל מפואר באותה מידה. בזה אחר זה נפלו גדולי מתנגדיו – אברום בורג, איתן כבל, בוז’י הרצוג, בן כספית.
לקראת סוף המרוץ, ברק ויניב הצליחו לגייס תמיכה אפילו משלי יחימוביץ’ ואופיר פינס. כל אחד וטעמיו (“כן, אבל מהצד השני היה עמי אילון?…”).
אני מודה. גם אני כמעט ונשביתי בקסם האהוד המתקמבק. נפגשנו (גם) בבית קפה ברחוב יהודה מכבי. הכי בגובה העיניים. בלי לשכות ובלי מזכירות. ברק הרי לא דיבר איתי כמה שנים בגלל ספר ביקורתי מאוד, שכתבתי עליו.
ישב אתנו אלדד יניב, שברק בכלל האשים בעבר שהוא אחראי לחלק מהתכנים של הספר הפוגעני. זו באמת הייתה פגישה שאף תסריטאי לא היה מעז לכתוב. ברק, התברר, כבר שכח מהספר, או ליתר דיוק, הוא התבדח על הספר ואם להיות ממש מדויק, הוא אפילו ככה בקטנה הודה בחלק מהשגיאות שצוינו בספר.
עכשיו הוא נחוש לתקן, כמובן.
•
אין טעם לבוא עכשיו חשבון עם ברק על כל שנות כהונתו כשר בטחון לצד נתניהו. הסיפור הזה רק נועד להזכיר את עוצמת הקסם שברק יודע להשרות, כשהוא מחוץ לפוליטיקה. גם ביטויי ה’סכין בין השיניים’ שלו לא חדשים.
ב-2005 ברק רצה להראות לאופוזיציה הנרפית אז לממשלת שרון, איך עושים את זה נכון: “משפחת שרון מושחתת עד היסוד. על-ראש הממשלה לפנות את מקומו”.
משפחת שרון לא סלחה עד היום, אבל כל כמה שהתשוקה של ברק לחזור לשלטון מרשימה, צריך לומר ביושר – התקפת הרמטכ”לים לא באמת מסכנת פוליטית את נתניהו. אפשר להמשיך להשתעשע בביטויים נוסח “תחילת הסוף” וכל מיני קשקושים לא מחייבים כאלה.
בשורה התחתונה, אין עדיין אדם בישראל שמתקרב, לפי הסקרים, ברמת ההתאמה לאחוזים של נתניהו. רוב הציבור לא אוהב את ראש הממשלה, הוא גם לא שבע רצון מתפקודו, אבל הוא עוד לא רואה את המחליף.
רוב גדול של המערכת הפוליטית רוצה בהפלתו של נתניהו, כולל רבים משריו, אבל אין להם אלטרנטיבה.
כדאי להכיר בעוד עובדה ברורה: לא ייוולד פתאום מועמד חזק, שלא קיים כרגע במערכת. יחימוביץ’ פונה לקהל צר מדי, כחלון מתנהג כמי שלא מתיימר אי פעם להתחרות על הבכורה, גדעון סער הוא אופציה אטרקטיבית רק לליכודניקים שונאי נתניהו, ליעלון אין מפלגה, גבי אשכנזי ימשיך לגמגם, בני גנץ בצינון וגם כשייצא ממנו, ספק אם עשוי מהחומרים הנדרשים כדי לחולל מהפך שלטוני, יאיר לפיד יתקשה לבנות קואליציה – ובוז’י הרצוג? טוב, מיותר להכביר מילים.
•
הסיכוי היחיד לאתגר את נתניהו הוא איחוד של כמה מהמועמדים הללו.
הדרך היחידה בה הפך אדם לא בחיר כמו בוז’י הרצוג למועמד לראשות ממשלה הוא האיחוד עם ציפי לבני. אם השלישייה לפיד-לבני-יחימוביץ’ הייתה משכילה לייצר איחוד כזה ב-2013, ייתכן שהיה אפשר לאתגר את נתניהו.
איחוד של לפיד וכחלון ב-2015 היה עשוי לייצר אתגר כזה. אבי גבאי אמר עם פרישתו שהוא מתכוון להקדיש מעכשיו את עצמו למשימה של בניית אלטרנטיבה לנתניהו.
איך עושים את זה? משכנעים את יעלון, סער וכחלון להודיע שהם יפעלו במפלגה אחת, שהם מסכימים על מנגנון באמצעותו ייקבע תוך כמה חודשים מי עומד בראש אותה מפלגה ומתחייבים לקבל את הכרעת המנגנון הזה, גם אם משמעותו תהיה שיעלון יהיה מספר 3 במפלגה אחרי סער וכחלון, למשל.
המנגנון יכול להיות סקר רחב, א-לה מפלגת המרכז, או סוג של פריימריז פתוחים. מה שמשנה הוא שברור שמי שלא יהיה הראש של הדבר הזה, הוא ייראה בבת אחת כמו אלטרנטיבה לשלטון נתניהו.
למרבה הצער, זו אלטרנטיבה שהיא עדיין בצד הימני של המפה. בצד שמאל, גם אם בן גוריון יחזור לחיים, אין שום סיכוי שיאיר לפיד יסכים למנגנון בו הוא מסכן את האפשרות לאבד את מספר 1 במפלגה.
• המאמר התפרסם ב’הארץ’