אהוד ברק הופיע השבוע בכנס הרצליה ומשך תשומת לב רבה. הוא נראה כמו ברק (שומר על הגזרה), נשמע כמו ברק (דבר באווילות, לא השתנה), ציני כמו ברק (הקנאה לביבי משחקת) אלא שנוסף לו זקן.
היה זה נאום ה”קח אותי ביבי” של ברק. הוא עמד על הפודיום וניסה במשך דקות להסביר כמה הממשלה הזאת לא טובה. לעניות דעתי, הסאב טקסט היה: אני שונה מבוגי ואני קורא לך למנות אותי כי נמאס לי לעשות לביתי.
ברק, גבירותי ורבותי, מבקש לחזור לזירה, אלא שחוץ מפרשני התקשורת, אין באמת מי שרוצה אותו בחזרה.
קצת סדר: ברק מייצג עד היום את מדינת ישראל, גם אם לא באופן פורמאלי. עבורנו הוא סרח עודף, אך בעולם הוא מגיע עם אבטחת אישים והילה של ראש ממשלה לשעבר.
בואו נודה: הוא עושה על מדינת ישראל סיבוב. הוא אמנם טוען שאיננו רוצה תפקיד, אך אין מי שבאמת מאמין לו. אפילו איתן כבל התבטא בנושא כשאמר: ״אתה שקברת את מפלגת העבודה, שהיית ראש ממשלה כושל בא להטיף כשכולך מדושן עונג מרוב עשייה לביתך. את המדינה לא משנים מפנטהאוזים״.
מנגד עומד לו בוגי. הייתי אומר שייתכן שיש בבוגי כרגע מימד של תסכול, שכן הוא רואה כיצד ראשי הצבא מסתדרים עם מחליפו – שיש סיכוי שיוכיח שאפשר גם אחרת.
בוגי מאוד רוצה לראות את עצמו כמי שמוביל את המחנה להחלפת נתניהו, אפילו בתוך הליכוד. אלא שעיקר המצטרפים אליו יגיעו דווקא ממחנה השמאל.
הדוגמא התורנית: ציפי לבני שמבקשת מפלגה להישרדות. אנחנו נראה עוד אנשי תקווה לבנה שיצטרפו אליו, ואז הוא יוריד את ההילה על לפיד.
הליכוד בלי בוגי יעלון
אנו רואים כי הליכוד מתחיל להכיל את המצב של ‘ליכוד בלי בוגי’, ומסתכלים על גלנט כאישיות הביטחונית שבאה על המשבצת שלו.
אמנם יש את אבי דיכטר, אבל נראה כי אם גלנט נוחת לקראת הבחירות הבאות בפריימריז בליכוד – הוא לוקח מקום מכובד ברשימה.
ההפסד של אורן חזן
השבוע היו בחירות בסיעת הליכוד.
אין ספק שהתוצאה של אורן הייתה טובה. הוא קיבל 9 קולות, בעוד נאווה בוקר קיבלה 16. אלא שבסופו של יום זאת תוצאה רעה מבחינתו.
הוא אמנם שוב שפך קיטונות על יו”ר הכנסת יולי אדלשטיין ועל דוד ביטן, יו”ר הסיעה – אך ההפסד שלו נמצא בהתנהלות שלו.
ראוי שאורן ישאל את עצמו איך הוא הגיע למצב שרק הוא נמצא בריב מתמשך עם אדלשטיין, ומנגד יצר מצב של ריב עם דוד ביטן.
ביטן, שניסה בכל כוחו למצוא מוצא של כבוד לאורן, חטף ממנו בליסטראות.
לפיכך, אורן פשוט מקבל תקשורת ומפסיד פעם אחר פעם במציאות.
נורית קורן ותימנים חטופים
הפרשה הזאת נמרחת מאז קום המדינה. רוב ההורים שמהם נחטפו הילדים על ידי הקומיסרים של מפא”י כבר לא בחיים. גם הקומיסרים לא. נשארו האחים של החטופים שנאבקים לאתר ולדעת כל מידע.
לכן הגיע הזמן שיפתחו את כל המסמכים שנוגעים לנושא חטיפת הילדים. הרי ברור לכל אחד, שבימי הקמת המדינה היו דברים פסולים. אך לא למען רדיפת אלה שאחראים – ראוי לדעת יותר, אלא למען המשפחות שילדים נקרעו מהם.
אין ספק כי ח”כ נורית קורן נקטה בתבונה כאשר לקחה את נושא הילדים החטופים והחזירה אותו אל סדר היום.
הגבלת כהונת ראש ממשלה
נושא זה עולה לפרקים כאשר המיואשים מהניסיונות להפיל את נתניהו, מתרפקים על פתרון קסם.
מה לא נוסה להפלת נתניהו? הדבר הכי מכוער, לדעתי, הוא ההשתלחות במשפחתו בכל צורה, תוך ירידה לרמה הכי נמוכה.
אך לאחר שלא יכלו לו, בצר להם הם מצאו דבר חדש: הגבלת כהונת ראש ממשלה לשתי קדנציות.
נשמע אחלה רעיון ויש בו הגיון: נהיה כמו ארה”ב. שיבואו לחשוב מה היה קורה לעולם עם עוד קדנציה של אובמה… רק בהבדל אחד : צריך גם לשנות את החוק, כך שמגדירים את החוק לקדנציות מלאות ולא קדנציות מקוצרות. אולי אפשר לאמץ את שיטת ליברמן למשטר נשיאותי.
בכל מקרה, גם אם יעבור חוק כזה, הרי זה יהיה מהקדנציה הבאה, ולכן נתניהו יוכל להמשיך לכהן, במידה והעם ירצה בו.
חזון הדור הבא של ההנהגה
כאשר מדברים על התמודדות על ראשות ממשלה, מדברים על העידן שאחרי נתניהו.
רק כאשר יעלון נפגע והחליט לפגוע, הוא הודיע על התמודדות מול נתניהו. אין ספק כי יעלון יצר מצב חדש, שמייצר תקווה אצל שונאי נתניהו.
היום, כאשר מדברים על מי יכול להיות מתאים להחליף את נתניהו, אנו מוצאים את השמות יעלון כמוביל, ויאיר לפיד שאולי יביא הישג בקלפי אך בפועל אין סיכוי שיוכל להקים קואליציה, בלי הימין וחרדים.
בליכוד נמצאים על הקווים גדעון סער שכבר מסתובב בארץ ואומר “אני קיים”, בתוך הליכוד נמצאים ישראל כץ וגלעד ארדן, כאשר ברקע מתחילים לשמוע על אלקין ולוין, אך אין ספק כי לישראל כץ יש יתרונות על כולם, ואין ספק שעבר שידרוג בשנה האחרונה: גם חיצוני וגם בדעת הקהל.
אין ספק כי מרגע כניסתו של ליברמן לתפקיד הבכיר, הוא הופך להיות שחקן רציני לתפקיד ראש הממשלה.
היחיד שאינו שחקן וגם לא מאיים הוא בנט. אמנם האישה החזקה בבית היהודי טוענת שבנט יהיה ראש ממשלה אחרי נתניהו, אך ספק גדול בכך.
מנגד יש ראשי ערים מצליחים וצעירים שעוד יכולים להפתיע, והכוונה לראשי הערים של מודיעין ובאר שבע.
חיים ביבס הוא ראש עיר שהוכיח כי הוא יכול להצעיד את מודיעין לעיר גדולה עם יכולות אדירות. ביבס, במקצועיות, מיצה את הפוטנציאל של העיר ואין ספק כי כאשר יגלוש לזירה הלאומית יהיה שחקן רציני.
וכן ראש העיר של באר שבע, רוביק דנילוביץ’ – שגם הוא השתלט על עיר שדשדשה, והפך אותה לעיר מובילה בדרום ובישראל.
אם בסוף שנות השמונים הפרשנים העריכו כי הצמד ברק ונתניהו יהיו השחקנים הראשיים על הנהגת המדינה, אז בפועל ביבס ודנילוביץ’ הם השחקנים הבאים.
בכל תקופה יש גם את השחקן שעולה מהספסל, מבקיע ולוקח את הגביע. למי שיש סיכוי זה יולי אדלשטיין, שפועל בשקט ולא מזעזע את המערכות.
• מתוך ‘ליכודניק’