מה למדתי בשבועות מרפורמים ומחילונים?

1.

אני רוצה לפתוח את הטור הזה בהבעת הערכה לתנועה הרפורמית.

תמיד חשבתי שהכול אצלם אופנתי. הכול טרנדי. שהם מחפשים קיצורי דרך והקלות ורוצים חיבור לרוח התקופה והזמן בלבד. אבל דווקא ערב חג מתן תורה, גיליתי משהו אחר. מצאתי אצלם (לצערי) אורך רוח וסבלנות. הבנה של תהליכים.

אני מדבר על האירוע שהתקיים בליל חג השבועות ב’צוותא’ בתל אביב. לא ידעתי עליו, עד שלא נחתה בתיבת הדוא”ל שלי ההצעה הבאה: “שלום ונעים מאוד, שמי שרון בניאן ואני דוברת התנועה הקונסרבטיבית”, כך נפתח המייל היחצ”ני הקבוצתי. “בשנים האחרונות סביב חג השבועות אורגן ב’צוותא’ תיקון ששאף לחבר כמה שיותר זרמים יחד תחת אותה קורת גג לתיקון ולימוד משותפים.

“בכל שנה ארגון רבני ‘צהר’ הטיל וטו על השתתפות התנועות הקונסרבטיביות והרפורמיות בתיקון וכך נוצרה הדרה מכוונת. השנה, לאחר מאבק ציבורי בשנה שעברה, יתקיים תיקון משותף לקונסרבטיבים, ל’צהר’ ולרפורמים (מצורפת התכנייה הרשמית של התיקון הכולל את הלוגואים של כולם). מדובר במהפכה של ממש בשיח הציבורי היהודי בישראל. אשמח להציע לריאיון את מנכ”ל התנועה המסורתית בישראל, עו”ד יזהר הס, שאף יעביר סדנא בתיקון. האם יכול לעניין?”

לא עניתי למייל של שרון, אבל חשבתי לעצמי שכן, זה בהחלט יכול לעניין. האומנם זה נכון? האומנם בליל מתן תורה (ולא שזה לא חמור בכל לילה אחר) הרפורמים יקבלו כזאת הכרה רבנית? ולא רק הכרה – זה הרי לא פאנל אקדמי שבו מתפלמסים, זה לא יום עיון, הכותרת היא “תיקון”. חיבור. שותפות עם אנשים שלא רק שלא מכירים במה שקיבלנו בדיוק היום לפני 3,327 שנים, אלא מנסים לקעקע אותו, לשנות אותו, להחליף אותו. זה לא שהם נוסעים בשבת כחילונים, הם נוסעים בשבת וטוענים שזו התורה.

טוב, היו לי עוד כמה דברים להתעסק בהם בערב החג חוץ מזה, אבל כעבור כמה שעות נכנסתי לרכב, ושם שמעתי ברדיו גם את גלעד קריב, מנכ”ל התנועה הרפורמית, חוגג.

“אני אומר לך בצורה חד משמעית”, הוא אמר לרזי ברקאי, “שב’צוותא’ מלמדים השנה יחד רבנים רפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוקסים. גם אם מדובר בתיקון מקביל של ‘צהר’ באולם אחר, כי יש פה איזה צורך של רבני ‘צהר’ לבטח את עצמם, אני רואה כאן התקדמות. מי שייכנס לאתרים ויראה את הפרסומים – יראה את לוגו הרפורמים, הקונסרבטיבים ו’צהר’ זה לצד זה”.

באותה שעה, אגב, הוסר מאתר ‘צהר’ הפרסום המדובר, עם הלוגואים המשותפים זה לצד זה. אבל רק הפרסום בוטל, לא האירוע. להפך.

יזהר הס, ראש התנועה הקונסרבטיבית, עוד הספיק לומר בריאיון ערב החג: “אני מקבל בידידות וחיבה את החלטת ארגון רבני ‘צהר’ להסיר את הווטו. אין בלבי עליהם, הם עברו תהליך לא פשוט, ואני מברך על כך. קמעא קמעא קיבלו על עצמם ראשי ‘צהר’ את הדבר”.

על הניסיונות לבדל בין הלוגואים ולערוך את התיקונים באולמות שונים ותחת צבעים שונים בתכנייה, אמר הס: “הצבעים השונים בתכנייה משעשעים יותר מאשר מקוממים. אם זה מפיס את דעתו של מישהו – אני בעד. יש יופי בריבוי צבעים ומסלולים… גם בנישואין ובגיור ובכשרות נשמח לפתרונות שכאלה. התיקון המשותף הזה נותן מקום שוויוני לכל זרמי היהדות, ומנכיח את העובדה הפשוטה שיש יותר מדרך אחת להיות יהודי”.

2.

כצפוי, ובצדק רב, האירוע זעזע והדהים רבים בציבור הדתי (החרדים כבר לא מתרגשים כנראה). זו הרי שבירה של מוסכמה אורתודוקסית בסיסית. עם פעילי ארגון להב”ה, למשל, ברור שאנשי ‘צהר’ לא היו מוכנים לערוך תיקון שכזה.

גם הרב יעקב מדן, שעל פי המודעה השתתף באחד הפאנלים, התראיין ואמר שכעס על הפרסום המשותף עם הרפורמים ולא ידע עליו כלל.

אבל אני לא רוצה לעסוק בתגובות הרבות של ‘צהר’ לתקשורת ובשאלות מיותרות על הדבקת לוגואים בניסיון לרבע את המעגל או לחלק את צוותא לשניים (וכן, אני יודע שלארגון יש זכויות רבות. ברור. אם זה לא היה ארגון חשוב, כל הסיפור הזה לא היה חשוב כל כך. אני מכיר את הארגון מימי הקמתו, ויודע כמה הכוונות הראשוניות הן טובות ואפילו נעלות).

מה אני כן רוצה? שנקשיב טוב טוב דווקא למה שאמרו שורת הדוברים הלא אורתודוקסים.

נקשיב, נפנים ונחשוב. כי הם מפרשנים את המציאות לא רע. הם מבינים את גודל הדרמה, ובעיקר, עולה מדבריהם שיש להם זמן. יש להם אורך נשימה.

איך אמר גלעד קריב? “למרות הצורך של הרבנים לבטח את עצמם, יש כאן התקדמות”. איך הגדיר זאת יזהר הס? “תהליך לא פשוט”, וגם – שימו לב לקוקניקיות – “קמעא קמעא”.

אי אפשר להתחיל בגיור, אז מתחילים בקטן. לא, הם לא כועסים על מחיקת הלוגו, ולא נעלבים מהאולמות הסמוכים. הם מברכים על כל התקדמות קטנה כי יש להם יעד גדול יותר והם מנסים להגיע אליו לאט לאט, והערב הזה הוא אבן דרך משמעותית.

ברוך השם לא שמעתי חדשות בחג, אבל לך תדע, אולי פעיל רפורמי עלה שם לשידור ואמר גם: “עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה”.

3.

האמת היא שגם אני השתתפתי השנה בתיקון ליל שבועות אלטרנטיבי, עם חילונים. אף פעם לא היה לי ליל שבועות כזה. בסך הכול חיפשתי מקום ללמוד קצת עם הילד שלי. ידעתי שבשכונת ‘שערי חסד’ בירושלים יש בתי מדרש עם תנאים לא רעים (או בקיצור: עוגות גבינה של אמריקאים), אבל בסוף מצאתי את עצמי בכלל במקום ישראלי מאוד שנקרא ‘מדרשת זיו’, סוג של מדרשה לסטודנטים, ששוכנת באחת הסמטאות הקסומות של השכונה.

כבר התחלתי ללמוד עם הילד את החומר שלו מהכיתה אבל אז הם נכנסו. כמאה סטודנטים חילונים, עם כיפות בר מצווה. לתוכנית שבה הם משתתפים קוראים ‘נפש יהודי’. זה פרויקט לימוד שמאפשר לאקדמאים צעירים, במקביל ללימודים באוניברסיטה, גם מפגש ראשון עם המקורות היהודיים.

כבר תכננתי לחפש לי ולבן שלי מקום אחר, אבל אז תפס אותי אחד מהרכזים של הפרויקט ואמר: “תשמע, חלק מהאברכים שאמורים לבוא וללמוד איתם מאחרים לי. אני חייב אותך. קח קבוצה ותתחילו ללמוד גמרא. רק לכמה דקות”.

טוב, באין אברכים – גם אנשי תקשורת נחשבים משהו. פתחתי את מסכת בבא קמא, פרק “הכונס” (זה מה שהילד לומד בכיתה ובניתי עליו שיעזור לי) וניסיתי להתחיל להסביר.

ואז הבנתי שהתחלתי מהאמצע. רגע, הם שאלו, מה זה בבא? מה זה קמא? מה זה ארבעה אבות נזיקין? מה זה אבות, ומה זה נזיקין? מה זה שור ומה הכוונה לנזק שהוא עושה? מה זה בור? ולמה התנאים והאמוראים אומרים את מה שהם אומרים כאן? איך הם הגיעו לזה? ומיהו, למען השם, ה”מבעה” הזה?

תוך דקות ספורות מצאתי את עצמי פותח גם כרך של משניות (כדי להסביר מה ההבדל בין משנה לגמרא) ותוך עוד כמה דקות מצאנו את עצמנו כולנו עם חומשים ביד, בספר שמות, מתחילים מההתחלה של ההתחלה: “וכי יפתח איש בור”.

בחיים לא למדתי ככה. אפשר ממש לקרוא לזה: לימוד לאמיתה של תורה.

אין שום הנחות יסוד, אין שום ידע מוקדם, אין שום מוסכמה מקובלת, אין שום דבר שמובן מאליו. הכול פתוח, הכול חדש, ואת הכול צריך לפצח. זה היה כל כך תובעני, שלמרות המזגן (והאבטיח) – התחלתי להזיע. וגם להתרגש. כי חוץ מהתחושה שהם מסתכלים על הגמרא מזוויות שטרם הכרתי, הוקסמתי מההזדמנות לראות בשידור חי מפגש ראשון בין אנשים ובין התורה שלנו. כלומר, שלהם.

4.

אמנם התקדמתי עם הסטודנטים בליל שבועות האחרון רק כמה שורות, אבל הרגשתי שקנינו אותן בעמל אמיתי, ובעיקר הרגשתי אחרי החוויה הזאת שצריך לפרמט מחדש את השיח.

הרי אם הייתי פוגש אותם בהקשר אחר, והיינו מתווכחים על גיוס/גיור/כשרות/שבת, לא היינו מגיעים לעולם לחיבור אמיתי ומשותף סביב התורה עצמה. ומה בכלל הטעם בוויכוחים סוערים, לפני שהצד השני מכיר בכלל את הבסיס היהודי? לפני שיודעים מה פרשת השבוע, ואיך קוראים רש”י (או אפילו שוטנשטיין)?

ולמה, חשבתי לעצמי, אם הייתי צריך לבחור בעצמי מה ללמוד איתם, ממש לא הייתי בוחר בגמרא? הרי הייתי מחפש בטח משהו קליל ומגניב, רוחני כזה, שאמור לדבר אליהם. משהו ברוח ‘צוותא’.

רק באותו לילה קלטתי שאת כל האירועים המעודכנים והתיקונים החדשים, עם הרצאות מגניבות על טבעונות, קולנוע, יהדות ותיאטרון, יש לחבר’ה האלה מספיק כל השנה. בשבילם, הכי אלטרנטיבי זה לשבת לראשונה בגיל 24 מול דף גמרא, ולנסות לאט לאט לפענח את הקוד היהודי העתיק.

אז למה כל זה קרה לי רק בגלל שכמה אברכים איחרו? ומה עושים כדי שדור שלם שנמצא שם בחוץ יחווה היכרות כזו עם זהותו ועם עצמו? ולמה אני מדבר עליהם, ולא עליי, על מה שזה עשה לי? אני לא רוצה שהם יראו את האור ואז יהיו בדיוק בדיוק כמוני. אני רוצה שהם יהיו כמוהם, ויבואו לבית המדרש עם ראש כזה, שילהיב גם אותם וגם אותנו וירבה חידוש בעולם. כי אם יש משהו שקלטתי בלילה הזה, זה שאני לא נמצא מעליהם, והם לא נמצאים מעליי.

זו התורה, שנמצאת מעל כולנו.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’