“האדם הוא החיה המסוכנת בתבל”.
המשפט הזה, המיוחס לבעלי המוסר, מקבל מידי יום חיזוק משמעותי מהנעשה והנשמע בזירה הבינלאומית.
מול נחש ארסי, ומול אריה רעב, לא כדאי לעמוד. גם לא מול יתוש הנושא מחלות נגיפיות. שלושתם בהחלט מסוכנים לאדם. את המשוואה הזאת, מסתבר, יודעים כולם.
אך ‘אדם’, משום מה, נתפס בעיני רבים, כחיה ידידותית עד למאד. מתקרבים אליה, נוגעים בה ואפילו מפקידים בידי בעל החי הזה את ילדינו.
אך האם אנו יודעים כמה היצור הזה מסוכן?
מסתבר שלא.
זה לא שאנחנו לא מכירים את המשפט על ‘יראת אלוקים’ ועל ‘הרגוני’. אנחנו מכירים. אבל אנחנו מעדיפים לחשוב כי המציאות קצת שונה, ובן האדם הוא נזר הבריאה.
אז זהו, שזה ממש נכון. האדם הוא נזר הבריאה. אך אותו אדם, הוא גם החיה המסוכנת בתבל.
אריה בערבונו, נחש בארסו, שניהם מסוכנים לטרף שלהם, אך לא לעצמם ולבני משפחותיהם, למשל. נמר הוא מסוכן, אך לא לסביבת הנמרים החוברת אליו.
גם בטבע, יש לטורפים גבול. לא גבול מוסרי או רעיוני, כך הם נבראו. לכל אחד יש את הטרף שלו שבו הוא מבצע את זממו, בני המשפחה וחברים – מחוץ לטריטוריה.
אבל האדם?
ובכן, חסכו מאיתנו את התיאורים על החבר’ה מבית הכלא. אב שרוצח את ילדיו, או אם המטביעה את שתי בנותיה, כבר נהפכו לדמויות מוכרות במסדרונות בתי המשפט. הם בני בית שם, יחד עם פסיכופטים נוספים, רוצחי הוריהם למשל. ודי לחכימא.
האדם ההוא, הוא אותו אדם שבזכותו אתם יכולים לקרוא את המלל שלפניכם. הוא אותו אדם שבתבונתו המציא את המחשב, את המקלדת, את העופרת ואת הנייר. הוא זה שסולל את הכבישים, חולב את הפרות ומייצר את הבגדים. והוא אותו אחד שאזוק בידיו וברגליו מפני החשש הגובר ממנו, שמא ישחט נפש את העומד מולו, גם כשהוא רבו או אביו.
יש חיה יותר מסוכנת ממנו? לא כאן.
אדם לאדם זאב? מסכן הזאב, דימוי איום ונורא הדביקו לו.
•
אז היכן ההבדל? איפה הוא, הקו הדק הזה, שמבדיל בין האדם המושלם, נזר הבריאה, לבין אותו אחד, השפל והנורא, המסוכן שבחיות.
מסתבר שהוא קיים, ההבדל. והוא נמצא בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, גם כשאנחנו נזר הבריאה, עדיין אנחנו החיה המסוכנת ההיא מלמעלה. שום דבר לא יכול לעצור את הסכנה הגדולה והמוחשית של בן האנוש.
יש רק דבר אחד, שיכול באמת לקחת את הדבר המופלא הזה, שקורא עכשיו את המלל הזה, וגם שכותב אותו כמובן, ולהפכו למושלם שבבריאה, לתפארת יוצרו.
‘עבודת המידות’ קוראים לזה.
זה נכון, רובינו ככולנו לא רוצחים ולא שפלים, ואפילו לא מכירים אנשים כאלו מקרוב. אך כבר אמר פעם איש חכם, ההבדל בין רוצח לאדם נורמטיבי, הוא רק בשלב הביצוע. כל אחד איחל לפחות פעם אחת, את הקשים שבאיחולים לאויבו המר. ההוא שבכלא, רק מימש אותם. זה הכל.
ופה בדיוק הנקודה.
התרבות הקלוקלת הזאת, שלא הייתה מעולם חלק מהשיג והשיח בעולם היהודי, היא זו שמחריבה את נפשנו ומשביתה את שמחתנו.
צרות העין, הקנאה, השנאה והטינה, כל אלו, יש בהם כבר את כל חומר הנפץ ואת כל הכלים הנוראיים ביותר עלי אדמות, רק שלב הביצוע חסר. ומי אמר שיחסר לעד? אף אחד.
השלב הזה, שבו פורצת הנקמנות, ומתחזקות רגשות השנאה האיומות, הוא השלב שכבר מוגדר כנקודת אל חזור.
נזר הבריאה לא נמדד בהיותו שוקט על שמריו ומדכא את מחשבותיו הנוראיות. ממש לא. אצל נזר הבריאה המחשבות האלו לא עולות בכלל לפס הייצור, הן גם לא נעצרות. הן פשוט לא קיימות.
•
שגרה עכשיו. תקופה ארוכה בלי חגים ובלי מועדים. זה בדיוק הזמן לטפח את המופלא שבבריאה, ולהתמקד בעבודת המידות.
• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]