בתוך כל תופת משולבים גם סיפורי ניסים.
נס גדול אירע בסוף השבוע האחרון כאשר המחבל הוכנס אל בית השוטר כדי ללגום מים, ומרוב הלם לא פגע באשתו של השוטר ובבני ביתו.
קראתי את הכתוב וסמרו שערותי.
השבוע סיימתי לכתוב ספר מספר 2 בסדרת הספרים החדשה שלי: ‘זרח המאבטח’ – ובדיוק ברגע שאני שוקדת על הגהת הכתוב, תופסת את עיני הכותרת: “השוטר הכניס את המחבל לביתו”.
ומה הרעיד אותי כל-כך בדברים אלו?
סדרת הספרים ‘זרח המאבטח’ מספרת על מאבטח שלא נולד להיות מאבטח (וכי מי נולד כזה), אך המצב הבטחוני הובילו לכך.
בספר הראשון שכבר יצא לאור, היה זרח מאבטח בבית ספר של בנים. הוא הצליח ללכוד מחבל, על אף שהילדים לעגו לו תמיד וקראו לעומתו: “זרח המאבטח דק כמו מקל, רק יודע לברוח אם בא מחבל”.
בספר השני, שעדיין לא ראה אור, אבל נכתב, ואני עוסקת כרגע בהגהתו, זרח המאבטח מאבטח בית אבות.
בסיפור בורחים כולם מפני מחבל, שאין יודעים היכן נראה ואיפה הוא כרגע. המאבטח יוצא ממקומו שבבית האבות, כדי לנסות לנטרל מישהו שנראה לו מחבל, על אף שלא היה באמת מחבל, ובינתיים – המחבל האמיתי בורח ומצליח לחדור לתוך בית האבות.
אחד הקשישים, מתוק מדבש, סבור שהמחבל הוא אחד מהאנשים הנמלטים. הוא מרגיש שתהיה זו מצווה גדולה לארח אותו בחדרו, לכן הוא מכניס אותו לחדר בחיבה ומגיש לו כוס קפה מתוק.
ההמשך רשום בספר החיים.
ישבתי ואחזתי בידי את העותק של הספר שעסקתי בהגהתו, וקראתי חליפות בספר ההרפתקאות שלי ובספר החיים של כל עם ישראל.
אלו חיינו, הגעתי למסקנה. אם נרצה ואם לא נרצה.
אין זו אגדה.