לפני כמה שנים, כשלקחו את המושג האקדמי ”הדרת נשים“ והתחילו להשתמש בו בכל סוגיה שקשורה לצניעות – שתקנו. לא נעים להגיד מילים כמו ”קדושה“ ו“גדרי הצניעות“. מה, אנחנו פנאטים?
כשכפו דברים בשטח על לוחמים דתיים – משירת נשים ועד שירות עם נשים – שתקנו. זה נראה כל פעם כמו תקלה מקומית של איזה מפקד לא רגיש, וחבל לריב עם צה“ל.
כשהוויכוח הציבורי סביב האופי של טקסי יום השואה ויום הזיכרון התלהט – שתקנו. למה להיות שנויים במחלוקת, ובטח בימים מאחדים כאלה?
אפשר לתת עוד דוגמאות רבות. בכל פעם צץ מקרה נוסף שבו רמסו עוד קצת את הערכים הדתיים, אבל אף אחד לא עלה על בריקדות. אולי השתיקה הזאת נובעת מכך שהתקשורת תמיד מערבבת את הכול ביחד.
אני זוכר למשל איך לפני כמה שנים שודרה במהדורת החדשות כתבה על ”שערורייה“ חדשה: בקשה לשעות נפרדות בחדר הכושר של הטכניון בחיפה בשביל הסטודנטים והסטודנטיות הדתיים. הכתב הציג זאת, כמובן, כעוד צעד של ”הדתה“ (איזו מילה מגעילה) והשתלטות.
אני זוכר שרציתי למחות על כך, לכתוב על זה, לעשות משהו, אבל מיד אחר כך שודרה כתבה כל כך איומה על חרדים קיצוניים מבית שמש, שהצטנפתי לי בחזרה. נו, מה לעשות, יש עכשיו רוח כזו שהיהדות היא פנאטית ואנחנו בדרך להיות איראן, ולכן גם הסטודנטיות להנדסה שרוצות שעה בחדר הכושר הן בעצם אמא טאליבן.
אבל נדמה לי – למרות שזה קשה – שאי אפשר לשתוק עוד.•
זו מלחמת תרבות, פשוט מלחמת תרבות, וצריך להתחיל להתייחס אליה ככה.
הנה רצף של שלושה אירועים ממש מהימים האחרונים: הנשף של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, אירועי יום הסטודנט הדתי בירושלים והכנס של עיתון ’פנימה‘.
למי שלא בקיא בפרטים, מדובר בשלושה אירועים שבהם הציבור הדתי ביקש מינימום של התחשבות בערכיו, אך סורב שוב ושוב.
הסטודנטיות הדתיות באוניברסיטה העברית ביקשו לרקוד מאחורי מחיצה במסיבת ריקודים של האגודה (שבה רצו להשתתף, משום מה) וגררו את הפקולטה כולה להצבעה בנושא, שחשפה כמה החילונים הליברלים הם בעצם חשוכים וחניוקים. כמה ימים אחר כך, הסטודנטים הדתיים בירושלים ביקשו הפרדה באירוע המוזיקלי שארגנו הם, עבור עצמם, ביום הסטודנט, וקיבלו בתגובה חוות דעת מביכה של סגן היועץ המשפטי של העירייה, עו“ד חיים נגרסי, שהודיע כי אסור לרשות מקומית לערוך אירוע שיש בו הפרדה מגדרית, גם אם הציבור עצמו מעוניין בכך.
ראש העיר מיהר לכבות את הדליקה ולהעמיד את היועץ במקומו, אבל תוך שבוע ביקש גם עיתון הנשים ’פנימה‘ תמיכה באירוע השנתי שלו לקוראות – ושמע עמדה דומה.
הפעם היועצים המשפטיים התפלפלו עוד יותר: אסור לערוך אירוע שמוגדר ”לנשים בלבד“ או ”לגברים בלבד“, הוסבר להם. העירייה לא יכולה לתמוך באירוע כזה, ולמרות שבפועל יגיעו רק נשים – צריך שהכניסה תתאפשר לשני המינים.
ורק כדי שנבין כמה אנחנו מאולפים וצייתנים: כשזעמתי השבוע באוזני מישהו על הנושא, הוא אמר: ”טוב, מה אתה רוצה, לא אומרים לנו לא לעשות אירועים שמתאימים לנו. רק אומרים לנו שהעירייה לא תממן אותם“.
מה זאת אומרת, עד כדי כך הפנמת את ערכי הפוליטיקלי קורקט? הרי של מי הכסף הזה, שנמצא שם בקופת העירייה? לא שלי? אני לא משלם מספיק מיסים וארנונה? על מה למען השם הכסף שלי ושל אחרים הולך, ולמה הוא לא יכול ללכת גם לאירועים תרבותיים בשבילנו? ומאיפה, למען השם, הקביעה הטיפשית, הנבערת, של המשפטנים, שלפיה כל הפרדה היא אפליה?
דווקא התפיסה החדשה והמתקדמת של היועצים המשפטיים היא-היא אפליה, כי היא מפלה לרעה אלפי ירושלמים וירושלמיות שרוצים אירועים תרבותיים שמתאימים להם, ועכשיו לא יקבלו.
ואי אפשר להימנע – בסיומו של קמפיין גיוס ההמונים הכל כך מרגש וכל כך מקומם למען יהודה הישראלי – ממחשבה שאולי בכלל זו לא כפייה חילונית-ליברלית, אלא כפייה משפטית. עוד כפייה משפטית. הרי גם במקרה של החייל מעפרה, נתניהו וליברמן אומרים שהם רוצים לעזור לו, אבל ידיהם כבולות אך ורק בגלל ההיבט המשפטי.
אז חברי כנסת, אישי ציבור, עיתונאים דתיים – תענו בבקשה לעו“ד נגרסי ודומיו. תסבירו להם שאנחנו לא בימי המאבק בין השחורים ללבנים, שאפשר להפסיק עם הרטוריקה הנלהבת והמוגזמת, ושמחיצה היא לא אפרטהייד. אירוע תרבותי נפרד הוא פשוט חלק ממה שהעירייה נדרשת לספק לתושביה שרוצים בכך.
וכל זה קורה בעיתוי שאין מתאים ממנו: חג מתן תורה. מתברר שאנחנו עדיין צריכים להסביר דברים בסיסיים מאוד בנוגע אליה. אז קדימה, שלא נצטרך להרים בקרוב קמפיין הדסטארט רק כדי לממן שיעור לנשים של הרבנית ימימה מזרחי.
ואפרופו מתן תורה: 3,327 שנים אחרי מתן תורה, הגיע הזמן גם לפס קול מוזיקלי.
כשהחלוצים עלו ארצה, חלק מהאתוס הרומנטי סביב העלייה, ואחר כך המחתרות, ואחר כך מלחמות ישראל, היה המוזיקה. הניגון. כמעט על כל קרב וכל יישוב נכתב שיר מרגש, ומוסיקה כידוע מחנכת ומעצבת תודעה הרבה יותר מאנדרטה.
החל ב“מסביב יהום הסער“, ”חיילים אלמונים“ ו“מסביב למדורה“, של ימי קום המדינה, ועד לשירים של התקופה האחרונה כמו ”כאב של לוחמים“ ו“רקפות בין הסלעים“ וכל מה שביניהם.
טקסטים קסומים תמיד הפיחו חיים ורוח במפעל הציוני. לומדי התורה לא זכו להצדעה מוזיקלית כזאת.
יש כמובן אינספור שירים שמבוססים על פסוקים ומדרשים, אבל אפשר לספור על כף יד אחת שירים מקוריים, טקסטים אישיים, עכשוויים, שעוסקים בתורה ובחוויית הלימוד בה. יש את ”תגיד לי מה יותר מתוק מדף גמרא“ של יהודה דים, ”אורייתא“ של אביתר בנאי, וכמובן אהרון רזאל שקבע את מקומו בבית המדרש – אבל לא הרבה יותר.
אז עכשיו גם ישי ריבו מצטרף למועדון הקטן הזה, והלוואי שיצטרפו עוד אחריו.
בשיר החדש והמקסים שלו ”אור החיים“, הוא מנסה להסביר מהי בעצם התורה. אולי צריך לשלוח את זה לכמה יועצים משפטיים: ”כמי שעסק בה לקרעים, וראה אנשים מלאכים, שהמיתו עצמם עליה, וקיבלו ממנה חיים, וכמי שטעם טעמה לרגעים, וראה אנשים, באמת מאושרים, ואיזה אור על הפנים“.
שימו לב איך ריבו לא כותב על עצמו, אלא על אחרים. הוא לא טוען שהוא זכה לאור הגדול הזה, אבל הוא לפחות יודע שהוא קיים, וראה אנשים אחרים, גדולים ממנו, שכן זכו. וכאן מגיע הפזמון: ”איך הם נשבים בקסמה לפניה, מתהלכים כסומא אחריה, ותכלית האמת היא כל צדדיה, כל שבעים פניה. יקרה מפז ומעושר, נקנית היא בעמל וביושר, והיא הדרך והיא האושר“.
לפני כשלוש מאות שנה, בוונציה, בדרך לארץ ישראל, פרסם רבי חיים בן עטר בספרו ’אור החיים‘ את אחד הטקסטים הכי עוצמתיים שנכתבו אי פעם על לימוד התורה: ”אם היו בני אדם מרגישים במתיקות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא ייחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם“.
ריבו מתכתב בשיר החדש עם המילים הללו: ”כמי שמצא בה את עצמי, כשלא זכרתי מי אני, תמיד היא באה, והאירה לי פנים. אומרים שהיא כל הטובות שבעולם, אם רק היה לנו מושג, היינו רצים ורצים ורצים, ונשבים בקסמה לפניה, משתגעים מתלהטים אחריה, ואור החיים כל נתיביה, כל נתיבותיה“.
חג מתן תורה שמח.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’