לפעמים נדמה שהתורה היא הנושא הכי פחות מדובר בישראל. כן, ברצינות. אנחנו מדברים כל הזמן מסביב. על יד. לא על הדבר עצמו.
לפני כמה שנים החלפתי את כתב הכנסת הקבוע של ערוץ 2, ועשיתי כתבה מהמליאה על ויכוח כלשהו סביב חוקי השבת. אני אפילו לא זוכרת מה בדיוק היה הנושא, אבל באותו יום זה הסעיר והתסיס את המערכת הפוליטית כולה.
הכתבה הייתה די צפויה מראש: נציגה של מרצ תקפה בה את הח”כים הדתיים על כפייה דתית, הם ענו לה בחזרה על כפייה חילונית, ובסוף הוחלט – תחזיקו חזק – שתוקם ועדה בקואליציה שתדון בכך.
בדרך הביתה שמעתי את הכתבה של עצמי ברדיו, ובפתיח מגיש המהדורה אמר: “ועכשיו – אל הקרב על השבת”.
המילים האלה, “קרב” ו”שבת”, הפריעו לי. גם הכתבה ששודרה, כך הרגשתי, בכלל לא עסקה בשבת עצמה. היא עסקה בהיבט מאוד מצומצם ומוגבל של איזה סעיף קטן בחוק. צופים שצפו בדברים אולי אמרו לעצמם “ראיתי עכשיו כתבה על השבת”, אבל זה לא היה נכון. הם ראו עדכון על עימות פוליטי בין מפלגות.
הדיבורים לא עסקו כלל בשבת עצמה, במהותה, במה שיש בה, וגם המראות היו של ח”כים צועקים במליאה ולא של שולחן שבת או נרות שבת. אני לא מזלזלת חלילה במשחק הדמוקרטי, שהוא כידוע השיטה הכי פחות גרועה, אבל האם השיח הזה מספיק לנו?
באותה תקופה בדיוק חזרתי לעבודה מחופשת לידה. שמתי לב אז שיש סוג מאוד מסוים של שאלות ששואלים יולדות אחרי לידה: כמה הוא שוקל? איך הוא ישן בלילה? איך הוא אוכל? יש לו צהבת? אלה שאלות שעוסקות בדרך כלל בהיבטים טכניים בגידול התינוק, מהמטרנה ועד לחיתולים.
זה בסדר גמור, אני לא מצפה מאנשים לשאול אותי על נשמתו ועל אופיו של התינוק החדש, ולהתעניין כמה זה מרגש אותי כשהוא מחייך אליי לראשונה. אבל ביני לביני, כמו שכל יולדת ודאי מרגישה, חשתי שהשאלות האלה לא מתחילות אפילו לגעת בחוויית האימהות. הן עוסקות במסביב, לא בדבר עצמו.
באותה נסיעה הביתה ראיתי פתאום קשר הדוק בין רמת השיח סביב התינוק החדש לבין רמת השיח על השבת. הבנתי שהכתבה שעשיתי משאירה את השבת ברמת ה”יש לו גזים?”. שהיא לא מתחילה לספר את הסיפור כולו ולגרד את מה שבאמת מסתתר כאן.
זו הבעיה בשטאנץ הקבוע של סיקור היהדות שאליו התרגלנו. בלי שנשים לב, התקשורת בעצם משדרת לנו שהתורה היא בעיה. היא תמיד מפריעה במרחב, גורמת לוויכוחים ולעימותים, קשורה תמיד לכסף, לקיצוניות, לאלימות, לפוליטיקה.
אבל מה עם מי שמאמין שהתורה היא פתרון, ולא בעיה? שהיא מה שאמור לחבר בינינו, ולא להפריד?
הנה כמה דוגמאות לדרך שבה פס הקול נע כל הזמן סביב התורה, כאילו עוסק בה אבל בעצם לא: “הסטודנטיות שדרשו מחיצה – סורבו”, “חשיפה: פסק ההלכה הקיצוני”, “המשגיח לקח את תעודת הכשרות”, “החייל שסירב להתגלח”, “גזענות: רוב הישראלים לא רוצים שילדיהם יתחתנו עם ערבים”, “שערורייה: בספר לימוד בחינוך הדתי ציירו את בית המקדש”, וגם, כאמור – “הקרב על השבת”.
מול כל כותרת כזו צריך לעצור ולשאול: רגע, מה מסתתר מאחורי המילים הלכאורה מאיימות האלה? למה למשל הן דרשו מחיצה, ומה זו צניעות? האם הדוסים האלה רק רוצים להפריד כל הזמן? להדיר? מה חושבת היהדות על גוף האדם? ומה זה בכלל פסק הלכה? מהי ההלכה, ולמה לצטט כותרת מתוך פסק הלכה זה לא תמיד מתאים? מה המשמעות של כשרות ושל אכילת מזון כשר? האם אלה אוסף קפריזות של משגיח מקומי ומה יש ליהדות לומר לנו על אוכל? ולמה אדם רוצה לגדל זקן? למה החיילים האלה חייבים לעשות דווקא? ולמה הרצון שלא להתבולל ולהינשא לערבים אינו גזענות? ומה המשמעות האמיתית של המקדש? האם מחנכים פה ילדים להקים בית מטבחיים במסגד אל־אקצא? ומהי בכלל השבת? למה תמיד נראה שהיא רק מפריעה לפיצוציות ולתחבורה ציבורית? מה הסוד שלה ואיזו מתנה וברכה היא מביאה?
רק אחרי פטירתו של אורי אורבך ז”ל מצאתי את הטקסט הזה, שהוא פירסם לפני כעשר שנים: “מדהים להיווכח עד כמה הדיבור על יהדות במדינת היהודים הוא כה קצר־רוח, כה חסר ושטחי. מתערבל תמיד סביב ההתכתשויות: פה כרזה לא צנועה, כאן מאבק שבת, ושם איזו תגרה פרלמנטרית על חוקי מעמד אישי.
“אם רק אומרים ‘יהדות’ בזירה הציבורית, ההקשר הוא לסכסוך הדתי־חילוני, או ליחסי דת ומדינה. כמעט לא מדברים על יחסי היהדות והיהודים.
“כל הסכסוכים, העימותים, הוויכוחים, ההסכמים הקואליציוניים, הקטטות, החרמות והאיומים הם חשובים כשלעצמם, אבל הם לא מבטאים כמעט דבר מהחוויה היהודית בישראל. כבר שנים לא שמעתי שיחה על אהבתם של הישראלים ליהדותם.
“הנה כמה מילים שאנחנו לא מפסיקים לשמוע כשאנחנו מדברים על יהדות: חרם, עימות, מחאה, קיפוח, כפייה, איסורים, השתמטות, ממסד. הנה כמה מילים שלא ידענו או שכחנו על היהדות שלנו: רגש, חוויה, הזדהות, לימוד, צדק, ארץ, זיכרון, געגוע, המשכיות. אילו מילים מתאימות לכם יותר? איך אתה רוצה את היהדות שלך?”
הייתי ממסגרת את הטקסט הזה בכניסה לכל אולפן שידור, ובעיקר הייתי חורתת אותו אצלנו, בלב ובמוח. לזכור שכל ה”סערות” המתחלפות מדי יום הן רק הקליפה. הן לא נוגעות בפרי עצמו.
המון רעש מייצרים העימותים הבלתי פוסקים בין שמאלנים־קיצונים וימניים־קיצונים, חרדים־קיצונים וחילונים־קיצונים, אבל בין “הצל” לבין פרופ’ אמיר חצרוני — נרמסים המון קולות מושתקים.
הקול של רש”י, למשל. של הרמב”ן. של הרמב”ם. של הרב שמשון רפאל הירש. של הרב קוק. של הרבי מלובביץ’. של התורה עצמה.
ובעצם, גם הקול שלנו. של כל יהודי ויהודי שחי כאן, ולא מרגיש שאוסף הקונפליקטים האלה מייצג אותו ואת זהותו. שחושב שהיהדות היא הרבה יותר ממנת המריבות המגזריות והקטטות ההלכתיות המוגשת לנו.
חג מתן תורה 2016 . זמן לא רע להחליט – אישית וגם ציבורית – לעלות מרמת החיתולים, ולעסוק יותר בתורה עצמה.
הסטטוס היהודי:
“הדיברות שנמסרו אז לישראל חיים וקיימים לעד לעולם ומדברים תמיד בלב האדם, ומחדשים לו בכל פעם חידושים” (הרב יעקב ליינר בספרו “בית יעקב”)
• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’