לכל ‘תוקף קטינים’ יש משפחה. אז מה?

הרוצח הסדרתי ג’ק המרטש נלכד.

ג’ק, יהודי אנגלי, הוסגר לרשויות על ידי מכרים יהודים. הוא נחקר כעת מול גורמי החוק ועובר בדיקה פסיכיאטרית. שמו פורסם על מנת שיגיעו עדויות שיובילו להרשעתו.

אביו כועס מאוד על חשיפת שמו ואומר: “גם אם חס ושלום בני עשה משהו, זו הדרך? ככה משקמים? איך העולם יראה את זה? זה חילול השם”.

נשמע הזוי האבא הזה, לא?

ועכשיו, נא להחליף את ג’ק המרטש בפוגע אחר. חרדי. פתאום זה לא נשמע לנו הזוי…

מדוע טיעון על הריסת שם טוב של משפחה שאביה רצח נפשות מקובל עלינו? מדוע אנו דואגים על פגיעה בשידוכים של אחיו ואחיותיו או ילדיו של פוגע, ולא על שלל השידוכים – והחיים שנהרסו, נהרסים וייהרסו בגללו? מדוע משפחת הפוגע הופכת להיות שיקול מרכזי?

אולי אנחנו פשוט לא יודעים שהטראומה הכי גדולה המוכרת לפסיכולוגיה כיום, היא טראומה של תקיפה ומעשים חמורים? אולי אנו מאמינים כי לפוגע צריך להיות פרצוף של אדם רע וסדיסט, והתנהגות יומיומית נבזית?

אכן, לצערי יש משקל לא מבוטל לחוסר המודעות על העומק האפשרי של פגיעה כזו, ולאופיה, או יותר נכון לשלל סוגיה ומיניה ודרכיה.

אך זוהי אינה הסיבה העיקרית.

ישנה עוד סיבה.

לצניעות, שהיא דבר מבורך מאוד בפני עצמו, יש מחיר כבד כאשר היא פוגשת את עולם הפגיעות.

מצניעים אותן.

ואם מצניעים אותן, משלמים: נותנים לפגיעות להמשיך להתרחש, נותנים לנו לחיות באשליה שזה לא באמת קורה אצלנו. לא מרתיעים פוגעים מלפגוע, לא מאפשרים לקרבנות לקבל את הדבר הבסיסי של צדק שיוצא לאור.

לא מונעים את הפשע הבא.

שומרים על צניעות ושתיקה ומשלמים מחיר של איסורי דאורייתא.

אז התרגלנו.

התרגלנו שעבירות תקיפה, בשונה מעבירות של רצח או גניבה, זוכות לטיפול בחדרי חדרים במקרה הטוב, ולשתיקה והתעלמות במקרה הפחות טוב.

התרגלנו שלא מדברים על זה, כי מרחמים על הפוגע ועל משפחתו.

התרגלנו לטעון אינסטינקטיבית על כל שמועה כזו: “לא יכול להיות”.

התרגלנו לחשוב שאדם המחזיק במשרה תורנית ומוערך על ידי הציבור, שגומל חסד ומעמיד תלמידים הרבה, לא הגיוני שיחטא בחטא כזה.

התרגלנו.

הגיע הזמן שנתרגל למשהו אחר. למציאות.

נחשפות עכשיו פרשיות בזו אחר זו. אנחנו רק בתחילתו של תהליך. ישנה רשימה ארוכה-ארוכה וכואבת-כואבת.

ישנם המוני פוגעים בקרבנו. יש סטטיסטיקה מבוססת למדי.

אז אם אב אומלל של בן כזה שרצח נפשות (אי אפשר להפחית מאומללותו בכהוא זה), ישאל אתכם: “כך נוהגים? זו הדרך? איך העולם יראה את זה?”

תענו לו:

“עם כל הכאב, כן. כך נוהגים. זו הדרך. רק כך העולם שלנו יהיה מקום טוב יותר. רק כך באמת יימנע חילול השם. רק כך תישמר התורה”.

“כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ–כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה”

—————————

אביגיל קרלינסקי, מנהלת ומייסדת ‘לא תשתוק’. לכל שאלה ועזרה ניתן לפנות אלינו למייל: [email protected]