1.
לא בכל יום אני מוצאת בעיתונות החרדית קטע, שנולד בעקבות טור בחרדים 10.
תחת הכותרת ‘הבהרה’ כותב ישראל יוסקוביץ בטורו ‘מקלט מדיני’ במשפחה: “בשבוע שעבר עסקנו בהרחבה ברוח הלאומנות ששוטפת את המרחב הציבורי והווירטואלי. כתבנו בין היתר שראש הממשלה, במקום למתן את האווירה ולהרגיע את הרוחות המתלהטות מתאים עצמו לרוח הבוחרים.
“בין היתר כתבנו כך: ‘הדבר האחרון שניתן לומר על ראש ממשלתנו שהוא לוקה בטיפשות. הוא מודע היטב למהלכיו, והוא מכוון כל הדרך לקדנציה הבאה. סרבנותו ליוזמות מדיניות נועדה למטרה אחת: לקרוץ למחנה הימין. ההתנפלות הפומבית על השר יעלון היא חלק מזערי מקמפיין מתוזמן ומחושב.
“בשורות אלו אנחנו חושפים לראשונה על אירוע מטריד שאירע בשבועות האחרונים על רקע פרשיית החייל היורה מחברון. אירוע שיש בו מימדים מדאיגים שמעלים שאלות נוגות על ההנהגה בישראל. זה פחות רלוונטי מה בדיוק עשה החייל והאם יש צדק בהעמדתו לדין. אין עוררין על כך שכשהרמטכ”ל גדי אייזנקוט מבקש לרענן את הנורמות המוסריות של צה”ל בעקבות האירוע והוא מדבר על היותו בראש ובראשונה צבא מוסרי, הוא עושה את הדבר הנכון. כך גם חשב יועצו של נתניהו, בועז סטמבלר, שמיהר להוציא הודעה לתקשורת מטעם רה”מ המעניקה גיבוי לדברי הרמטכ”ל.
“בקטע האחרון יצאה תקלה מתחת ידי. כתבתי שיועץ התקשורת בועז סטמבלר זומן בעקבות הידיעה שהוציא לשימוע לקראת פיטורין. מבדיקה חוזרת שערכנו התברר אמנם שהצעד הזה היה למורת רוחם של בני משפחת נתניהו, שלא אהבו את הנוסחה הפייסנית, ששומו שמים, מגבה את הרמטכ”ל, אבל סטמבלר לא זומן לשימוע ולא אוים בפיטורים. אנחנו מתנצלים בפני מר סטמבלר אם נפגע מהדברים”.
“ידיעה מעולה”, כתבתי בטור ‘בין השורות’ שנכתב באותו שבוע. “יש רק ‘בעיה’ אחת קטנה: סטמבלר מכחיש שהדבר קרה. להד”ם, לדבריו. ועוד בעיה, קצת יותר משמעותית: סטמבלר לא התבקש למסור תגובה לנכתב אודותיו…”
למען האמת, סטמבלר עצמו לא שם לב לקטע שפורסם במשפחה, אילולי פניתי אליו לבדיקה (לצורך כתיבת מדור זה) ושאלתי האם הדברים נכונים, לאחר שנראו לי כבלתי מדויקים. סטמבלר פנה אל כותב הדברים והתוצאה הייתה התנצלות בטור שהופיע בעיתון בשבוע שלאחר מכן.
2.
אהבתי מאוד את הקטע ‘החיפאי’ בטורו של אריה זיסמן ביתד נאמן.
זיסמן מספר כיצד אברך מחיפה, חדש בסביבה, נקלע לחנות רהיטים רחוקה מהעיר. בקופה הבחין בחרדי, שאל אותו האם הוא מחיפה, וכשהתשובה הייתה חיובית, ביקש טובה: הסעת הריהוט לביתו.
האברך נעתר מיד, לקח ברכבו את הסחורה, ו…יתרה מכך, התנדב להסיע אותה עד לבית האברך עוד באותו לילה. בעשר בלילה (“בעיצומו של לילה במושגים חיפאיים) הגיע, עלה וירד עם הריהוט, הוא בעצמו, כשהוא עושה את החסד מכל הלב.
רק אז הבחין בו שכן, שהתפלא: “אתה לא מכיר אותו?” – תהה, וגילה לשכנו, כי מדובר בנציג ‘דגל התורה’ בעיר, מיכי אלפר.
“בימים אלו כאשר יש המנסים לגרום לסכסוך פנימי בעיר ולהכפיש את שמו של הנציג המסור והמיוחד של ‘דגל התורה’ בעירייה, כדי למנוע ממנו ובעצם מ’דגל התורה’ את התפקיד שהובטח בהסכם הקואליציוני – סגן ראש העיר, היה חשוב לחזור לסיפור הזה, כדי להאיר ולהסביר במי מדובר”.
התקשיתי שלא להזדהות עם הדברים. אכן, נציג ציבור נבחן בפרטים הקטנים הללו.
נזכרתי איך באחד מימי שישי, לפני כמה שנים, היה בני על קו הטלפון. הייתה זו שבת שמחה משפחתית של רעייתו, והמשפחה שיכנה אותם בדירה של מישהו “שהסכים לתת את הדירה” לשבת.
“על הדלת כתוב משפחת מקלב”, אמר אותי. “יכול להיות שהם קשורים לחבר הכנסת?”
טלפון לעוזר הבהיר לי שבעל הדירה הוא לא רק אדם שקשור לחבר הכנסת, כי אם אורי מקלב בכבודו ובעצמו, שנתן את דירתו. “למה לא”, כפי שחייך כשסיפרתי לו על כך ימים אחדים לאחר מכן, כשנפגשנו בכנסת.
מאז, רשמתי לעצמי את האיש כשליח ציבור ‘אמיתי’.
השבוע הצטרף גם מיכי אלפר לרשימה. ולא, היא אינה ארוכה במיוחד, צריך לומר בצער…
3.
אהבתי את סיפורו של קובי לוי ביום ליום. סוף-סוף סיפור בלי פלאפונים ומלחמות. במיוחד שהוא כבר היה מוכר לי. ממש כמו לאכול את אותו שוקולד, פעם שנייה. שכן, זכרתי שקראתי אותו רק לא מזמן.
תחת הכותרת “אני לא גנב אמר איזיקיטו” מגולל לוי סיפור מרתק, כזה שיש בו ניחוח ארץ ישראל ‘של פעם’. סיפורו של איזיקיטו בן ה-11 שקיבל במתנה אופניים חדשות, ש’הוציאו את העיניים’ לכל השכונה.
הימים בהם לילדי הכפר היו רק גרוטאות חלודות ששימשו כאופניים, ימי המושבים והלולים.
במהלך הסיפור נגנבות האופניים, ואיכשהו, בדרך ניסית, ה’גנב’ שסחב אותם מצא את עצמו מעורב בתאונה, תוך כדי שהוא רוכב על האופניים הגנובות.
“ברטה האלמנה שמעה את סופו היפה של הסיפור מול התנור של הבורקס. היא הניחה את התוצרת הלוהטת על השיש במטבח וסיכמה בינה לבין עצמה ‘שתי נשמות טובות הילדים האלה’…ואחר כך גלשו המים מן הסיר הקטן של הביצים הקשות…”
ואיפה קראתי אותו? הסיפור הממוחזר הזה הופיע ביתד נאמן לפני חג הפסח.
כך או כך, טעמו של הסיפור היה כה טוב, עד שחבל היה לי כשהוא נהרס בטור אחר של אותו כותב. שימו לב לסיומת הטור של לוי שעסק גם הוא בחלקו הגדול…בפלאפונים.
“לכבוד הרב מזכה הרבים הרב קובי לוי. שמי אלחנן גרוסמן ואני גר בירושלים. בעקבות ספרך ‘דג חי או דג מט’ שהקראתי ממנו בכיתתי לקראת ל”ג בעומר, אני וחברי בנינו מדורה ומה היה הבובת המן? תנחש…בובה בצורת אייפון. תודה על מאמציך להסיר הנגע האייפוניסטי מן הציבור, ויהי רצון שנזכה לבערו ולהוציא ממחננו”.
ואני לתומי סברתי שאחרי חודשים של טורים מלאי ניסים ונפלאות על פלאפונים, לא נותרו עוד מכשירים לא כשרים בקרב קוראי יום ליום.
כנראה שטעיתי.
וטור נוסף, בנושא הזה, יופיע, מן הסתם, גם בשבוע הבא. רוצו לקנות יום ליום.
4.
אהבתי מאוד השבוע את טורו של משה גרילק במשפחה. בין השאר כותב גרילק מכתב אישי ל… ח”כ יאיר לפיד.
הנה כמה נקודות מעניינות מהמכתב:
“הוי איך הסברת לכל העם, בימי הזוהר הקצרים שלך שלציבור כולו נמאס ממשה גפני ו’אתה כבר לא תיתן פקודות!’ כך הכרזת מעל במת הכנסת. חשבת אז שכל הארץ כבר הדום לרגליך. והנה, תראה עד כמה טעית. ‘הגפני הזה’ שוב נותן פקודות על ימין ועל שמאל וגם לימין וגם לשמאל…ומה שגרוע יותר מבחינתך שהוא גם חביב הקהל, המזוקן הזה.
“שים לב יאיר כאשר נדמה היה לך שאתה מלך העולם וחוקקת את החוק הדרקוני בשאלת הגיוס, הזקת למגמות שלך יותר מאשר הועלת. אנכי הקטן פניתי לחבר מפלגתך, מודעי מאז, הח”כ יעקב פרי שטיפל בניסוחו של חוק העוול לקראת הגשתו לכנסת וניסיתי להסביר, את מה שבוודאי אחי אמרו לו, שעצם החוק, מבחינתך אתה, יגרום לכך שאף הזרם הדקיק של המתגייסים אף הוא יפחת. כמו גם היוצאים ללמוד במקצוע לצורך פרנסתם יפחת וילך. כפי שאכן קרה. עובדה המלמדת עד כמה אתה וחבריך רחוקים כל כך מהכרה לעומק של היהדות החרדית”.
ומשפט המחץ: “יאיר, לנצח אותנו בנקודה הקריטית הזאת? שכח מזה – NEVER”…
5.
אחרי שהוא מכתיר אותו בתואר “עושה השלום ממשרד הבריאות”, שולח אריה ארליך את יעקב ליצמן לעשות סדר גם במחוזות חרדיים אלו ואחרים. האחד מהם הוא משרד החינוך.
“תראה שם שר נמרץ, מומחה בעשיית כותרות, אשר לו סגן המתאמץ לשווא למצוא את מקומו ואת סמכויותיו במשרד. קח לך זמן פנוי, השר ליצמן, רד לשטח, ותראה את השר וסגנו יושבים איש בלשכתו בדלתיים סגורות כשתהומות של חשדנות ואי-אמון שוררים ביניהם דרך קבע.
“לא קלה תהיה דרכך, השר ליצמן. אף אם אין מדובר בתיק זהה לפצצת המצרר שאותה נטרלת השבוע… עדיין אין זה אומר כי מדובר במוקש קל לפירוק. דרכם של שרים מאז ומקדם שלא לאפשר מרחב מחיה לסגנים שתחתיהם, קל וחומר כאשר מדובר בסגנים מסיעות אחרות שאינם עושי דברם ואינם שרים למרותם.
“אתה, בחסדי שמים, מעולם לא התנסית בכך: אף כאשר כיהנת כסגן שר – מעולם לא היה לך שר מעליך. עד אשר בא שליח ההשגחה לפיד, הסיר מעליך את עול הסגנות וקשר לראשך את כתר השרות.
“ולפי שלא התנסית בכך לעולם לא תרד לשורשי יחסיהם העכורים של שר וסגנו. לא נאריך בפירוט הדם הרע הזורם במסדרון הצר והמפריד בין הלשכות רק את זאת נאמר: הרבה נחת אין מכך לאיש. שגרת היום בקומת השר היא מחזה שלקוח מעולם טראגי-קומי. עוזרי השר בולשים בקרבת הסגן, מוודאים כי אינו נוטל סמכויות לא לו, מקורבי הסגן תרים את אזור לשכת השר בהיעדרו מחפשים להם נחלות לפליטה. ששון ושמחה”.
לצד מחמאה לתיאור משובב הלב, קבל ארליך גם הערה: אין לך מושג עד כמה התנסה ליצמן בחוויית הסגן, שיש לו גם יש לו פטרון מעליו.
אזכיר לך נשכחות.
הימים ימי אפריל 2010, שש שנים לאחור. ממשלת נתניהו השניה, וליצמן מכהן כסגן שר הבריאות.
אחרי שכיתת רגליים, ביקר, בחן ובדק את בית חולים ברזילי שבאשקלון, החליט ליצמן שיש להעתיק את חדר המיון הנבנה והולך למקום אחר, זאת לאחר שנמצאו שלדי אדם במקום.
התקשורת זעקה, ביקורת ציבורית נמתחה, מנכ”ל משרד הבריאות ד”ר איתן חי-עם התפטר מתפקידו, ושר הבריאות (כן, היה שר בריאות מעל ליצמן) בנימין נתניהו הוסמך על ידי הממשלה לקבל החלטה.
ההשפלה של ליצמן הייתה גדולה. רק שבועות אחדים קודם לכן אישרה הממשלה את העתקת בניית חדר המיון הממוגן, אלא שהביקורת הציבורית הובילה להחלטה הפוכה של נתניהו. בפגישה ביניהם הבהיר ראש הממשלה כי החלטת סגנו – תבוטל לאלתר.
“ולפי שלא התנסית בכך לעולם לא תרד לשורשי יחסיהם העכורים של שר וסגנו”, כתב ארליך. ליצמן התנסה גם התנסה.
ניסיון יש, כעת השאלה היא האם יש גם רצון. למה לו לליצמן, בעידן של אחרי ביצוע החוק הנורבגי מתחת לאפו, להתערב לטובת נציג שלומי אמונים?
6.
בשוליים, חובה להתייחס לתפקיד החדש בו זכה שמוליק ליטוב, איש משרדו של ח”כ משה גפני, שערק וזכה בתפקיד ממשלתי רם דרג במשרד הנגב והגליל.
“רוח קלה וקרירה של שפיות החלה לנשב במסדרונות הפוליטיקה החרדית בשבועות האחרונים. הקנאות השבטית שאפיינה יותר מכל את המוסדות הפוליטיים במגזר החלה לפנות את מקומה לקורטוב של היגיון ולמידה לא מבוטלת של מקצועיות”, כותב שמעון בריטקוף בטורו ‘המזנון’ במשפחה.
הוא צודק, אבל לא לגמרי.
גם הוא עצמו מודה שהמינוי לא נעשה רק בשל טוב ליבה של ש”ס, שנעתרה להרים את הכפפה ולזכות אשכנזי מדגל התורה בהטבה המשמעותית שפירושה: “תפקיד קבוע, דרגה בכירה, ובעיקר השפעה עצומה על החיים במדינה”.
לש”ס יש בעיה, וברייטקוף גם נגע בה: יש לה “גשם נדבות של תפקידים, יש משרדי ממשלה, יש חברות ממשלתיות, יש תקציבים קואליציוניים”, אבל אין מי שיתמודד עם השפע הזה “רק בגלל העובדה שאין מי שיתפוס אותם”.
לדרעי, “אין לו בסביבתו אף אחד שיכול לעבור את ועדת המינויים”, וזו הסיבה לכך שמשרות בכירות במשרדיה של ש”ס נותרות שוממות.
לסיבה הזו נוסיף סיבה נוספת: אין מתנות חינם, ולמינויו של ליטוב יש מהצד השני הטבה ‘בעד’. אין זה סוד שהיחסים בין אריה דרעי למשה גפני הפכו למצוינים בתקופה האחרונה, כך ש’דילים’ ביניהם מבשילים לכדי הטבות הדדיות, וטוב שכך. ליטוב הוא המרוויח ה’גלוי’, יש גם מרוויחים סמויים.
אבל אם נדייק, לא ליטוב הוא המרוויח כי אם הציבור שזכה במינוי שיכול רק להיטיב. ליטוב הוא אדם מוכשר וראוי, וחזקה עליו שיעשה טוב את עבודתו.
משפט נוסף, בו קיצר הכותב, היה על כך ש”על הכאוס המביש בקבוצות הש”סיות על כך שמינו אשכנזי רח”ל לתפקיד – מוטב לא להרחיב את היריעה”.
אני הייתי מרחיבה קצת יותר בנקודה הזו: כמי שהייתה עדה לשיחות קשות מאוד בקבוצות, כמדומני שאם רוצים להעביר מן העולם את נגע הגזענות ואת היריבות הבלתי נגמרת על רקע של ספרדים-אשכנזים (שהיא הדלק למנדטים של ש”ס) יש להוקיע את הדיבורים (הלוואי היו אלה רק דיבורים, שכן הם היו יותר בכיוון של קללות) שניחתו על ראשו של כל מי שהיה מעורב ב’פשע’: מינוי אשכנזי למשרד שבשליטת ש”ס.