מה מקבלים בירושלים שאין בשום מקום אחר • הטור של סיון רהב מאיר

 1.

ביום ראשון יצוין יום ירושלים. אחרי כל התארים והכתרים, עבורי היא גם בפשטות עיר מגוריי.

אחרי החתונה גרנו שש שנים באזור השרון, ואז עברנו לירושלים. לכאורה, זהו מעבר מהמעוז הפלורליסטי והפתוח אל עיר השמרנית והסגורה. לכאורה.

בשרון הילדים שלי ידעו שיש חילונים (הרוב) ויש דתיים (מיעוט). החילונים היו פשוט חילונים, והדתיים הגיעו בשלוש צורות בלבד – גרעין תורני של חובשי כיפות סרוגות שבאו לעיר, שליחי חב”ד וקהילה חרדית-ליטאית קטנה.

כשבאנו לירושלים הם ראו לראשונה בחור עם גופייה, ראסטות וכיפה בוכרית הולך במדרחוב. הם לא ידעו לאיזו משבצת להכניס אותו. הם גם ראו לראשונה בחייהם חסיד עם שטריימל על הראש, וגם את השכן שכל השבוע הולך בלי כיפה, שם כיפה לבנה ביום שישי והולך לבית הכנסת.

בשרון הילדים שלי ידעו שיש ערבים בעולם, אבל לא בעיר שלנו. בירושלים הם פוגשים אותם כל הזמן, בכל ההקשרים. כן, גם בהקשר הביטחוני והמאיים לצערנו, אבל ממש לא רק.

כל מי שעובר בשדרת החנויות היוקרתית של ממילא רואה נשים יהודיות וערביות מודדות שם בגדים, נעליים ותכשיטים (לרוב רק מודדות. בדרך כלל יקר שם לכולם). רק אתמול שמתי לב איך ב’קפה גרג’ יושבות לידי שתי נשים בחיג’אב. לא היו דברים כאלה בבתי הקפה של רחוב סוקולוב ברמת השרון.

בשרון הילדים שלי כמעט לא פגשו עולים מאתיופיה או מרוסיה, וגם לא כל כך הרבה עולים מארצות הברית ומצרפת, כמו שיש כאן בעיר בשנים האחרונות. גם העוני והעושר היו אחרים. נדמה לי ששם כולם היו פחות או יותר אמידים, בעוד שכאן יש גם עוני של ממש ומנגד גם עושר ופאר של ממש (בעיקר ברחביה ושערי חסד והסביבה, שם אותם יהודי חו”ל מתגוררים).

זה לא אומר שאין בירושלים בעיות ומורכבות, אבל נדמה לי שבמקום עוד יום עיון אקדמי על רב תרבותיות, העיר הזו פשוט מציעה לך את זה בפרצוף. בחיים עצמם. בתמהיל בלתי נתפס של זהויות.

אתה יוצא לרחוב ושומע אידיש וערבית ואנגלית וצרפתית, וכמובן גם עברית בכל מבטא אפשרי. ביום שישי אפשר למצוא בשוק מחנה יהודה שופט של בית המשפט העליון לצד קבצן, עולה חדש שהרגע הגיע ממנהטן לצד קשישה בוכרית.

יש מקומות בארץ שמחשיבים את עצמם פלורליסטים. הם אכן פלורליסטים מאוד, אבל לסוג אחד של אנשים: מי שחושב כמוהם. הם מאוד פתוחים ומקבלים ומכילים, את מי שפתוח ומכיל ומקבל מראש את הנחות היסוד שלהם. פלורליסטים רק לפלורליסטים.

ככל שאני חושבת על זה, ירושלים היא פלורליסטית באמת.

2.

והנה עוד בשורה שיצאה השבוע מירושלים: יום ראשון בערב, אולם ‘הראשונים’. מרחוק זו נראתה חופה רגילה. מקרוב, אפשר היה לראות היסטוריה בהתהוות.

“מור ויובל היקרים”, פתח הרב רפי פוירשטיין את החופה בנאום קצר, לפני הברכות והטבעת ושבירת הכוס. “זה לא רק החג הפרטי שלכם. הלילה הזה הוא חג גדול לכל החברים והחברות שלכם, בעלי המוגבלויות, שרואים שגם הם יכולים. שגם להם יש את הפוטנציאל האנושי שיאפשר להם להקים בית”.

זוהי החופה הראשונה שנערכת במסגרת תכנית ‘חזון’ שמפעילים מרכז פוירשטיין, יחד עם קרן רודרמן ומשרד הרווחה.

בתכנית הזו בעלי מוגבלויות מקבלים סדנאות העצמה, זוגיות, ניהול משק בית ועוד, במטרה שגם צעירים בעלי צרכים מיוחדים – יוכלו להקים משפחה. פסיכולוגים, רבנים ואנשי מקצוע חברים בוועדה המייעצת שמלווה את הפרויקט הרגיש והראשוני, והשבוע – זוג ראשון סיים את ההכשרה והתייצב מתחת לחופה. הליווי המקצועי הצמוד יימשך כמובן גם אחריה.

“לא רק החברים שלכם מהתכנית שלנו שמחים אתכם הלילה”, המשיך הרב. “שמחים איתכם עשרות אלפי אנשים שאתם אפילו לא מכירים אותם. עשרות אלפי אנשים שמחכים למהפכה הזו. החתונה שלכם היא ההתחלה של המהפכה. הסכר נפרץ. הסכר מורכב מפחדים וחששות ובעיקר מאי אמון בפוטנציאל האנושי האדיר הטמון בכל אחד מכם.

הסכר הזה חוסם את אותם אלפים מלממש את חייהם, מלחיות כמו כל איש ואישה בעולמנו, להקים משפחה אוהבת ומלאת תוכן. בלילה הקדוש הזה הסכר נפרץ.

אנחנו גאים בכם. חינכנו אתכם לזה, נטענו בכם את האמונה והידיעה שאתם מסוגלים ויכולים, שאתם כמו כולם, ושזה מגיע לכם. את התפיסה הזו אנו רוצים להנחיל בלב ההורים, המטפלים והאנשים עצמם, התפיסה היא שיש לכם לא רק את הזכות להקים משפחה, אלא יש לכם את הפוטנציאל האנושי לכך.

לא ננוח ולא נשקוט עד שנהפוך את הזוגיות והמשפחתיות לדרך סלולה לרבים, לכל האנשים המוגדרים כבעלי צרכים מיוחדים, לכל מי שיבחר בכך ויכשיר את עצמו לאפשרות הזאת.

עכשיו, זוג יקר וגם קהל נכבד, קחו נשימה עמוקה. תנשמו עמוק את האוויר הירושלמי הצח. אנו מתחילים את כריתת הברית בין מור ויובל, את הקמתו של בית בישראל, בעזרת השם. יוצאים לדרך”.

ואז התקיימה החופה וכאילו אין טבעי מזה, נשמעו בחוצות ירושלים, סביב מור ויובל, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה.

3.

פרשת השבוע היא פרשת ‘במדבר’, שפותחת את הספר החדש שמתחילים לקרוא בשבת, ספר ‘במדבר’.

למה ניתנה התורה דווקא במדבר? מדוע עם ישראל קיבל את זהותו הבסיסית במקום כל כך רחוק ומנותק?

שימו לב לתשובה הנפלאה של חז”ל: “אילו ניתנה להם התורה בארץ, היה השבט שניתנה בתחומו אומר: אני קודם בה. לפיכך ניתנה במדבר שיהיו הכול שווים בה”.

כלומר, אם התורה הייתה ניתנת דווקא בשטח של שבט גד, או בנחלה של שבט נפתלי, היא הייתה אוטומטית מזוהה עם מגזר מסוים, וציבורים אחרים היו מרגישים שהיא לא לגמרי שלהם. לכן התורה ניתנה במקום שהוא אקס-טריטוריה. כדי שאף אחד לא ירגיש יותר קרוב או יותר רחוק. כדי שכולם יחושו את הזכות ואת החובה ללמוד אותה.

גם על ירושלים אמרו חז”ל משפט דומה: “ירושלים לא נתחלקה לשבטים”, נאמר על עיר הבירה שלנו. גם היא לא הייתה בבעלות של שבט מסוים, כדי שכל חלקי העם יחושו כלפיה הזדהות ותחושה שהיא שלהם.

כך שבעצם, ובניגוד לרושם שנוצר לעתים, גם התורה וגם ירושלים לא אמורות לעורר בינינו מחלוקות, אלא קרבה.

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות