הקבצנית של הרב קוק

1.

מספרים שפעם שמע הרב יוסף חיים זוננפלד מישהו שמדבר בגנותה של העיר, שמקטר על עיר הקודש. התגובה של הרב הייתה: “כתוב ‘וראה בטוב ירושלים’. יהודי צריך להשתדל לראות רק את הצד החיובי של ירושלים, ולדבר רק על הטוב שבה”.

זה מה שנעשה כאן השבוע.

הרי הנטייה הציבורית-תקשורתית ביום ירושלים היא לחפש את הרע שבעיר. זה כבר הפך למסורת: ביום ירושלים מדברים נגד ירושלים. וקל וחומר, הפעם, עם פתיחת שנת החמישים לאיחוד העיר. אפשר כבר להתנבא מראש מה יהיו הכותרות שילוו את כל השנה הקרובה ואירועיה (תקציר: נהי ובכי).

אבל אנחנו, כאמור, בטוב. בטוב ירושלים. הנה כמה סיפורים יפים על ירושלים ועל אנשי ירושלים של מעלה.

2.

נתחיל ברב קוק. הספר ‘מועדי הראי”ה’ של הרב משה צבי נריה (שיצא לאור, ברוך השם, במהדורה מחודשת ונפלאה) חושף פרט מרתק על הקשר של הרב קוק ליום ירושלים. רגע, איך יכול להיות לרב קשר ליום הזה? הוא הרי נפטר יותר מארבעים שנה קודם לכן?

נכון, אבל שימו לב לפרט ההיסטורי הבא: כ”ח באייר היה לו ליום חג פרטי שנים רבות לפני שחרור העיר. מתברר שזה היום שבו הוא עלה לארץ ישראל בשנת תרס”ד כרבה החדש של יפו.

עשר שנים אחר כך הוא כתב לבנו הרב צבי יהודה: “ברוך ה’, עבר עלינו יום אתמול כ”ח אייר, זה היום הגדול אשר בו זיכנו צור ישראל ברוך הוא לבוא לארץ חמדתו, ולראות בעינינו התחלת צמיחת קרן ישעו לעם קודשו, וברחמיו יוסיף לאמצנו, לגבר חיילים בעבודת ה’ ועמו, במכון הקודש”.

אגב, באותן שנים הוא טען שיש לעשות יום חג אפילו ביום שבו ירושלים עברה מידי השלטון הטורקי לשלטון הבריטי, ואמר שיש לציין בשמחה את יום כ”ד בכסלו שבו התחלף השלטון הזר בארץ ישראל.

שנים קודם לכן, כשהרב עוד התגורר בחו”ל, באה פעם לעיירה שלו, בויסק, קבצנית נוצרייה, שהציגה את עצמה כענייה מירושלים. רבים לא האמינו לה אבל כשהיא הגיעה לבית הרב היחס שקיבלה היה אחר.

היא דפקה בדלת, האח הצעיר פתח לה, שמע את דבריה ואמר אותם לרב, אבל הביע ספק במהימנות שלה. הרב ענה: “גם אם לא ידוע אם היא מדברת אמת, עצם העניין שהיא תולה את עצמה בירושלים – זה כבר מזכה אותה בנדבה מכובדת יותר”.

ואם זה היחס שמקבלת קבצנית גויה ספק-ירושלמית, איך התייחס הרב קוק לירושלים עצמה?

ביום שבו נכנס הרב בשערי ירושלים, אחרי שהות ארוכה בלונדון בזמן מלחמת העולם הראשונה, יצא המון רב לקבל את פניו בכניסה לעיר. אך הוא ביקש את כולם לחזור לבתיהם, מכיוון שהוא צריך לגשת למקום אחר לפני שיבוא לאכסניה המכובדת שהוכנה בעבורו.

ההמון התפזר, והרב צעד אל הכותל המערבי עם הרב יעקב משה חרל”פ, שלימים תיאר כך את המעמד: “בהגיענו למבואות הקרובים לכותל חוורו פניו והלבינו ושפתיו לחשו: ‘מה ידידות משכנותיך ה’ צבאות, נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה’, לבי ובשרי ירננו אל א‑ל חי’. ובבואנו לכותל קרע קריעה והתייפח בבכי ואמר בתפילתו: ‘מלוך על כל העולם כולו בכבודך’, ‘ומפני חטאינו’, ‘מלך רחמן רחם עלינו’, ורק לאחר שסיים תפילתו בכותל הלך לקבל פני גדולי העיר והגיע לביתו”.

ובפעם אחרת, כשחזר הרב מביקור בארצות הברית, בשער הגיא, הוא הסתכל בהרים בשני צדי הדרך ואמר למלווים שלו כך: “גם באמריקה ראיתי הרים גבוהים, מעשה ה’ אדון כל הארץ, אולם ההרים ההם דוממים היו. הם לא דיברו אלינו. ואילו הרים אלו, הרי ארץ ישראל, מדברים הם אלינו, מדברים שפה ברורה, וקולם הצלול נקלט יפה באוזניים, וחודר למעמקי הלב”.

3.

ומהרב קוק אל נכד אחיו. את הסיפור הבא לא קראתי בשום ספר, אלא שמעתי במו אוזניי. הרצי הלוי הוא אלוף בצה”ל, אשר מכהן היום כראש אמ”ן ומוזכר תדיר בין המועמדים לתפקיד הרמטכ”ל בעתיד. הוא קרוי על שם דודו, הרצי (הרצל) הלוי, שנפל בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים.

אותו הרצי הי”ד היה בנם של חיים שלום וצילה הלוי. צילה היא בתו של הרב דב קוק, אחיו של הרב קוק הגדול, הראי”ה.

באזכרה משפחתית שנערכה לאחרונה להרצי, דיבר בן דודו, עו”ד רמי קוק (אגב, שמו המלא הוא אברהם יצחק הכהן קוק, על שם דודו הגדול. אם היו קוראים לי ככה, לא הייתי מסכים שיכנו אותי באף קיצור או שם חיבה!). הוא סיפר על התחושה במשפחה בימים שאחרי שחרור ירושלים. מצד אחד, העם כולו שמח על הניצחון המזהיר ועל שחרור חבלי המולדת. מצד שני, בתוך הבית פנימה, האבל על נפילתו של הרצי היה כבד.

“זה היה פער עצום. בחוץ הייתה שמחה אדירה, משפטים כמו ‘הר הבית בידינו’ או ‘אני לא מאמין אבל אני נוגע באבני הכותל המערבי’, ובבית – אני זוכר את צילה, אמו, יושבת עם עיתון ביד, בשפתיים רועדות, חשוקות, מנסה למנוע מהבכי לפרוץ החוצה, ואומרת: ‘זאת הייתה מלחמה צודקת, זה היה כדאי, אבל מי ששילם את המחיר, אוי, מי ששילם את המחיר…’. ואז השפתיים שלה לא עמדו יותר בלחץ.

“כולם בחוץ היו באופוריה, הוסיפו בית ל’ירושלים של זהב’, ואצלנו במשפחת קוק ישבו שבעה. אני זוכר את חיים, אביו של הרצי, מקפל לאט לאט את התפילין שלו אחרי תפילת שחרית, ונותן לי ביד רועדת גלויה. הכרתי מיד את כתב היד של הרצי. הרצי הביע בשורות קצרות דאגה לבני המשפחה, והגלויה נחתמה במילים: ‘להתראות בקרוב’.

“חיים היה חוזר על המילים האלה: להתראות בקרוב. להתראות בקרוב. היה יגון כבד בבית. אנשים באו והלכו ולא מצאו מילים.

“באחד הימים נכנס לתוך הסלון ידיד המשפחה, ר’ אריה לוין. גם האיש שהיה פה מפיק מרגליות ישב בשקט, בצד. כשהוא קם ללכת, הוא רכן אל חיים. אני זוכר שהוא כאילו דיבר אל שניהם, אל המרווח שבין חיים לצילה, ואמר בלחישה: ‘המקום ינחם אתכם’.

“כשגמר, הוא נפנה לצאת, אבל אז הוא חזר, והחזיק את הפנים של חיים בשתי ידיו, ואמר לו: בדרך כלל כשאומרים ‘המקום ינחם אתכם’ מתכוונים לקדוש ברוך הוא, שימציא נחמה. אבל כאן – הרצי נהרג בקרב על ירושלים. אז המקום ינחם אתכם. ירושלים תנחם אתכם”.

רמי לקח נשימה, וסיים: “המילים האלה נתנו לנו כוח אז, ונותנות כוח כל שנה בכ”ח באייר, בהר הרצל, שם הרצי נשאר לנצח בן 23. יהי רצון שהמקום ייתן לנו כוח להמשיך ולזכור, אמן”.

4.

טוב, איך נוחתים מכאן? הנה סיפור שלוקח את הרוממות והקדושה של העיר – אבל מכניס אותן לתוך חיי היומיום.

אין ירושלמי שלא סובל מעבודות הפיתוח של ירושלים והדרכים אליה, מהפקקים והצפירות והרעש ברחבי העיר, או מאתר בנייה שקם לו פתאום מול הבית ומפריע בדיוק כשרוצים לישון צהריים.

אז הנה טיפ קטן שנותן לנו הרב יעקב משה חרל”פ, רבה המיתולוגי של שערי חסד, שהסתכל לגמרי אחרת על כל הדחפורים והמנופים האלה.

בספר ‘שירת הים’ שכתב נינו, יאיר חרל”פ, תפס אותי בין מאות הסיפורים הסיפור הבא. אני אנסה ליישם את הרעיון בפעם הבאה שפועלים יקדחו לי מתחת לחלון (כלומר, כרגע):

“לעת זקנתו, כששכב הרב חרל”פ על מיטת חוליו, היה רופאו הפרטי ד”ר שטרנבך מבקרו לעתים מזומנות. באותה העת נערך בשכונת ‘שערי חסד’ פרויקט שיפור תשתיות, והגנרטור שהפעיל את כל כלי החפירה והקידוח וגרם לרעש רב, הוצב ממש מתחת חלון חדרו של הרב החולה.

בדאגתם לרב, חשבו בניו וחתניו לבקש מד”ר שטרנבך, בהיותו גם רופאו הפרטי של ראש העיר, זלמן שרגאי, שיבקש מראש העיר שיוזז מקור הרעש מחלון חדרו של הרב למקום אחר, מרוחק יותר. הרגיש הרב חרל”פ בכוונתם, קרא לחתניו ובניו ובקול חרישי אמר: ‘עד עכשיו זכיתי לצאת ולראות את בניינה של ירושלים. עכשיו כשאני חולה בביתי איני יכול עוד לצאת ולראות את ירושלים בבניינה.

והנה, כשאני שומע את רעש המכונה אני יודע שירושלים נבנית. אנא, אל תיקחו זאת ממני. אם איני יכול עוד לצאת ולראות בבניין ירושלים – תנו לי לפחות לשמוע את ירושלים בבניינה'”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’