האם ניתן לקיים בוררות גם כאשר הצטרף צד שלישי שלא חתם עליה?

בעבר עסקנו בנושאים שונים הנוגעים לבוררות, למשל, אכיפת פסקי בוררות בערכאות או ביטול פסק בורר.

הפעם ארצה לדון בסוגיה נוספת ומעניינת לא פחות: קיומה של בוררות נוכח צירופו של צד שלישי שלא חתם על הסכם הבוררות.

יעקב ורחל רכשו דירה מחברת ‘בוני הארץ’ (השמות בדויים). בהסכם הרכישה הסכימו הצדדים, כי כל מחלוקת בין הצדדים תוכרע על ידי בורר, עליו סוכם מראש. עוד הסכימו, כי הדין החל על הליכי הבוררות יהיה דין תורה.^[1]

לימים התגלעו מחלוקות בין יעקב ורחל לבין חברת ‘בוני הארץ’, נוכח עיכוב במסירת הדירה ובגלל טענות נוספות. יעקב ורחל תבעו את חברת ‘בוני הארץ’ לבוררות בפני הבורר הקבוע בהסכם.

החברה סירבה להופיע לבוררות ולהכיר בנחתם על ידה, בטענה כי נוכח מעורבותם של צדדים שלישיים שאינם חתומים על ההסכם וממילא על תניית הבוררות, הרי שאין להחיל את ההסכם גם על מערכת היחסים שבין ‘בוני הארץ’ לבין יעקב ורחל.

•

על פי הדין הישראלי, בוררות הינה וולונטרית ולא ניתן לכפות על צד הליכי בוררות, אלא אם חתם על הסכם המחייבו לעשות כן, או על שטר בוררות.

משכך, לא ניתן לחייב צד ג׳ שאינו חתום על הסכם הכולל התניית בוררות, אף אם הוא חתום על הסכם עם אחד הצדדים, הנובע מהסכם המקור או שיש לו זיקה להסכם המקור – למשל חברת ‘בוני הארץ’ עם קבלן מבצע.^[2]

נשאלת השאלה, האם יש מקום לחייב את הצד הטוען כי נוכח מעורבותו של צד ג׳ שאינו חתום על תניית הבוררות, לכבד את ההסכם עליו חתם ולקיים בוררות במערכת היחסים שבינו לבין הצד לחוזה – יעקב ורחל וחברת ‘בוני הארץ’ – וללא תלות וככל והצד הטוען למחוייבות צד ג׳, יאלץ אותו צד להתדיין עם צד ג׳ – למשל חברת ‘בוני הארץ’ וקבלן מבצע – בנפרד?

•

ככלל, המשפט האזרחי מבקש להיות צודק, אך גם יעיל.

על פי ההלכה הפסוקה במשפט הישראלי, יש ליתן משקל לקיומו של הליך אחד בו מספר מעורבים על פני פיצולו.

במשפט קיימת האפשרות לנתבע לשרשר את התביעה לצד ג׳ – באמצעות הודעה לצד שלישי.^[3] נוכח העדר האפשרות לכפות על צד שאינו צד להסכם הכולל תניית בוררות להתדיין במסגרת זו, הרי שהנתבע בבוררות אינו יכול לשרשר את תביעתו ולכוף צד ג׳ לדון בתביעת תובע המקור במסגרתה של הבוררות, ככל ואותו צד ג׳ אינו מסכים לכך וולונטרית.

יוצא, כי יכול והתנהל הליך אחד בין התובע לנתבע – יעקב ורחל כנגד חברת “בוני הארץ” – במסגרתה של בוררות ותביעה נוספת בבית המשפט בין הנתבע שיהפוך לתובע לבין צד ג׳ כנתבע ישיר – “בוני הארץ” כנגד הקבלן המבצע.

אם כן, נמצא כפל הדיינות בסכסוך שעיקרו במסכת עובדתית שלובה.^[4]

מאידך – במסגרתה של בוררות יכולים צדדים להסכים על הדין החל על הבוררות, למשל דין תורה או כל דין אחר, או אף שלא לחייב את הבורר לדון על פי דין, אלא על פי שכלו הישר.

יוצא, כי יכול והצדדים הישירים לחוזה בעל תניית הבוררות הקובעת את הדין החל, יחוייבו – ככל והתיק ידון בבית המשפט והם בחרו להתדיין על פי שיטה משפטית שאינה השיטה באותו בית משפט – להתדיין שלא על פי הדין שבחרו, או להיזקק לדיון פרוצדוראלי ארוך ומורכב על הדין החל טרם הדיון לגופו של ענין. זאת מאחר והצד שאינו חתום על הסכם הבוררות, יטען כי הוא לא התחייב להתדיין על פי דין מסוים הקבוע בהסכם הבוררות אלא על פי הדין החל, דין המדינה.^[5]

•

הטיב לתאר את השיקולים וההתחבטות דלעיל כבוד השופט חשין בפרשת אלרינה:^[6]

״ואלה הם האינטרסים המושכים לצדדים בשאלה אם יעכב בית משפט הליכים שבפניו מטעם זה של ״פיצול דיון״: מעבר מזה, הרצון והצורך לכבד את ההסכם בין בעלי הדין כי בסכסוכים שיתגלעו ביניהם בנושא פלוני יוכרעו בהליך של בוררות דווקא, ומעבר מזה כמה וכמה שיקולים אלה באלה: הרצון למנוע כפל–דיון שיביא להכבדה על בעלי–הדין ועל המערכת; הצורך המובנה במערכת המשפט להביא להכרעה בסכסוך באחת ובהליך אחד; הרצון והצורך למנוע אפשרות של הכרעות סותרות; ועוד כיוצא באלה שיקולים הסבים את נושא יעילות הדיון ונוחותו, ובמובן מסוים אף הצורך והרצון למנוע אי–כבוד, שלא יאונה רע ומערכת המשפט תשיר בשני קולות בדיסהרמוניה.

הנה כי כן, בהורותנו על העברת דיון מבוררות לבית משפט, כמו הוספנו ואמרנו שזכויות הצדדים וחבויותהם תשתנינה; האם קנה בית משפט רשות לשנות כך זכויות וחבויות מהותיות על דרך של העברת דיון מפורום לפורום.

במקום שראובן ושמעון הסכימו כי שיטת המשפט הצרפתי תחול על מערכת זכויותיהם וחובותיהם ההדדיות – ושיטת המשפט הישראלית מכירה בהסכמה זו כהסכמה בת תוקף – היעלה על הדעת כי בית משפט יתעלם מאותה הסכמה, וכי יחיל את המשפט הישראלי על זכויותיהם וחובותיהם של המתדיינים…

בית משפט לא יכרות הסכם בין הצדדים – לא במישרין ולא בעקיפין – וממילא יקבל ויחיל את המשפט הפרטי שהצדדים קבעו לעצמם. בית משפט לא יכפה על מתדיין הסכם שלא חפץ בו; כך בדוגמת המשפט הצרפתי וכך, כעקרון, בכל ענין אחר. אין מנוס מכך: במקום שעל הליכי הבוררות אמור לחול ״מיטב שפיטתו״ של הבורר ומשפט המדינה אינו מחייב אותו, העברת ההליך מבוררות לבית משפט שקולה כנגד שינוי בזכויות הצדדים, וחייבים אנו ליתן דעתנו לדבר.

דעתי היא כי החלת ״משפט פרטי״ על הליכי בוררות – להבדיל ממשפט המדינה החל בבתי משפט – מהווה שיקול כבד–משקל עד–למאוד, כמעט שיקול מכריע המורה באצבע אל–עבר עיכוב הליכים בבית משפט והפניית נושא לבוררות, כפי שהסכימו בעלי הדין ביניהם מראש.״

 יצוין, כי בית המשפט יבחן לגופו של ענין לא רק את האמור, אלא גם האם הנסיון לצרף צד הינו אך ורק על מנת למנוע את הליך הבוררות ואין אותו צד אכן נחוץ באופן אמיתי:^[7]

״ראשית, לבחון את ״הנחיצות הדיונית״, דהיינו, אם צורף לתובענה מי שאינו צד להסכם הבוררות, צירוף של אמת, או רק כדי שיהא בידי התובע עילה להתחמק מהתחייבותו ליישב את הסכסוך בבוררות (ספרה של פרופ׳ ס. אוטלנגי, בוררות, דין ונוהל, מהדורה שלישית מורחבת, בעמ׳ 138). בשלב השני לבחן ״הנחיצות המהותית״, שבקיום הליך אחד בבית המשפט כנגד הנתבעים כולם. דהיינו, אם חיוני הוא, כדי שיהא בידי התובע לזכות בסעד אפקטיבי, כי הדיון לא יפוצל ויתנהל כמקשה אחת״.^[8]

נדמה, כי על אף היות באותה עת כבוד השופט חשין בעמדת מיעוט בתיק הספציפי הלה, עמדתו העקרונית ראוי ליתן לה משקל של כבוד, משקל מכריע.

הדברים אמורים אף במנותק מסוגיית התחשבותו של דין כלשהו בכלל, ועל אחת כמה וכמה שעה שהמדובר בדין תורה, בשיטת משפט אחרת, כמו גם העדפת הצדק על היעילות בשיטות המשפט השונות בכלל ובפרט דין תורה, סוגיות אשר לא נזקק להן לעת הזו.

לסיכום

ראשית – אין זה הכרח כי בורר כלשהו יתחשב בסוגיות האמורות ויכול ולאלו יזקק רק בית המשפט לאחר מעשה, או במהלך הבוררות, כאשר תוגש לפניו בקשה מתאימה.

שנית – יש לבחון היטב – הבורר ככל והוא מבקש להתחשב באמור, או בית המשפט בדונו בסוגיית עיכוב הליכים או דיון מאוחד – האם צירוף הצד נועד להכשיל הדיון במסגרתה של בוררות וללא שיש צורך אמיתי בכך.

שלישית – שיטת המשפט מעוניינת לנתב הליכים המגיעים לבית המשפט להליכים של גישור או בוררות. אשר על כן, בדומה לכלל לפיו בית משפט יטה שלא לבטל פסק בוררות ויעשה זאת רק במקים חריגים^[9] וכמשקל על כף המאזניים האחרת לרצון לאחד דיונים, יש מקום ליתן משקל מערכתי לצורך ולרצון בעידודם של הליכי בוררות, ולא להעביר על נקלה את ״כיוון התנועה״.

יצוין, כי נוכח מגמה זו, ייתכן ובית המשפט אף ילחץ את אותו צד ג׳ שלא חתם על הסכם הבוררות להצטרף לדיון במסגרת זו.

רביעית – יש ליתן משקל רב להסכמות הצדדים לחרות הפרט ולחופש החוזים ולמעט בניטרולן, על דרך אי העברת הדיון מבוררות לבית המשפט.

לפיכך ונוכח כל השיקולים דלעיל, ראוי כי בורר לא יאפשר ״בריחה״ של צד החתום על הסכם/שטר בוררות על נקלה. חזקה כי בית המשפט אף הוא יעשה כן.

—

• עורך הדין ציקי (צבי) וולפסון – הינו מייסד ושותף מנהל במשרד וולפסון ויינשטיין ושות׳, והוא מופיע תדיר בבוררויות ובבתי דין בסוגיותעסקיות מסחריות.