“לי זה לא יקרה”.
דומה, שהמשפט הזה, הוא הנאמר ביותר החברה האנושית. אם בפה מלא, אם בלב פנימה.
השאננות, בשונה מ’אמונה וביטחון’, היא המגפה הגדולה ביותר בתבל. תעודת הביטוח האישית, שמעניק כל אחד לעצמו, חתומה בידי עצמו ומאושרת על ידי עצמו, המגובה על ידי כח ההדחק והדמיון, כוחה גדול ליצור את הנורא מכל – את המוות הפתאומי.
שוב זה קרה. פעוט נשכח ברכב אביו בחום הלוהט, והתבשל למוות.
זה מחריד, זה בלתי נתפס, ובעיקר – מקומם.
זה מקומם דווקא בשל העובדה המדעית, כי שכחת ילד ברכב, אינה תופעה הקורית להורים ‘שכחנים’ ובעלי הפרעות קשב וריכוז. לחלוטין לא. מחקרים שנעשו מוכיחים, כי המקרה המצער והרשלני יכול לקרות לכל אחד ואחד מאיתנו, בלי קשר לרמה השכלית והביצועית.
כשעסוקים בעצמינו, כל שאר הדברים נדחקים הצידה. כן, גם אם מדובר בחיי אדם. וגם אם מדובר בחיי בשר מבשרינו.
•
חשוב לציין, את המלל הנוכחי שקלתי רבות אם לכתוב. הקישור הברור, והאשמה המידית שעלולה לצאת מכאן לכיוונו של האב השכול, המדוכא בייסוריו, כמעט בלתי נמנעת.
ואילו אני, לא לכך נתכוונתי.
אין מקום, ולעולם לא יהיה, לשפוט אדם מיוסר לאחר מעשה בשגגה, חמור ככל שיהיה. אוי לנו אם נעמוד בניסיונו, ואבוי לנו אם נדמיין את ייסוריו הקשים והבלתי נתפשים.
ובכל זאת אציין – אין כאן מילת ביקורת אחת, על אדם ששגה באשר הוא אדם. יש כאן בהחלט נקודה למחשבה המופנית אלינו כציבור.
הסיפור הנוכחי, אינו הראשון לצערנו, אך הוא בהחלט יכול להיות האחרון. לא בשמים היא.
לא יעזור אם נדמיין את שעבר על הילד בשעותיו הקשות. תיאור מפורט של העולל הקטן הבוכה בייסורים, כשחום גופו נוסק בהדרגה מעלה, וכשלחייו סמוקות בלהט, גם הוא לא יוסיף לתוכן. המילים עצמם – “תינוק נשכח ברכב ומת”, די בהם להחריד כל לב ולזעזע את עצמנו מעלה ומטה.
האמת שלא ספרתי, אבל אחרים ספרו. יותר מילד חרדי אחד, נחנק למוות בצורה טראגית שכזו. יותר מאב חרדי אחד, הרג את ילדו בשגגה.
הנה, כתבתי את זה.
נכון, גם החרדים הם בני אדם, וגם הם לא חפים משגגות. אבל בכל זאת נדמה, שהסיטואציה האיומה והמחרידה הזאת, לא פוסחת על הציבור שלנו, ולפעמים אפילו, קונה לה שם שביתה.
אין תביעה גדולה יותר דווקא מחרדי. ממש לא, אבא הוא אבא, גם כשהדת אינה בתמונה. הזעזוע הוא אותו זעזוע גם כשהשוכח אינו משתייך לזרם החרדי. זה ברור.
אבל אולי, ויסלחו לי שומרי החומות, אולי בכל זאת, משהו בסטראוטיפ הגלובלי על ‘החרדים האלו עם האלף ילדים’, נכנס גם למחוזותינו חלילה. אולי, חלילה וחס, הציבור החרדי נמצא עמוק מדי במחשבה הדמיונית שהכל יהיה בסדר, ולי זה לא יקרה.
אולי, שיטת הסמוך הזאת, המוכרת לנו כל כך מחדרי החדרים פנימה, אחראית בפרומיל האחוז גם על הסטטיסטיקה האיומה הזאת של שכחת ילדים ברכב?
•
לא. אינני עוסק בניקוי אורוות. זו לא העת לכך. אנחנו בהחלט אור לעמים בכל מה שאפשר וניתן, שלא יהיה ספק. זה פשע בל יסולח להטיל דופי בציבור, בהיותו ציבור, כל שכן בהיותו לגיון של מלך.
אך אדרבא, חוסן וחוזק נמדדים גם ביכולת לקבל ביקורת פנימית.
מדוע זה יותר מתקבל על הדעת, ששכחת ילד בצורה שכזו, תקרה דווקא למשפחה ברוכת ילדים? מדוע התיאוריה הזאת בכלל יכולה לעלות על דל שפתיים? האם זה הגיוני שעודף ילודה משפיע במשהו על אלו שכבר ישנם? אוי לעיניים שכך קוראות, ואוי לאצבעות שכך מקלידות.
דווקא אנו, האמונים והמצווים על כללי ודיני התורה, המצווה לנו חיים, והאוכפת את שמירת הגוף והנפש קודם לקיום התרי”ג, צריכים להיות זהירים עשרת מונים, בכל דבר הקשור לשגגות שכאלו.
התורה, החיים, הקב”ה, הם המצווים עלינו לוודא, לבדוק ולזכור בכל יום ויום מה מוטל עלינו לעשות, ומה כבר עשינו. השמירה על חיי אדם, קודמת לכל דבר ודבר. בטח ובטח שעל צרכי עצמינו.
עשו סייג לעצמכם. הוסיפו ב”לשם ייחוד” קודם הנחת תפילין, נוסח משלכם, שבו שמות ילדכם והיעד שאליהם להגיע. והוא רחום יכפר.
• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]