אודיה וינגוט כותבת לבנה אליה ז”ל: “מלאך, בבקשה תחזור לאמא…”

שופטים את האב ששכח את בנו ברכב? תחשבו שוב.

זהו סיפורו האמיתי של בחור צעיר שחי בתפוצות, ירד לתרבות רעה בעקבות סביבה מקולקלת והרב שלו החליט לשלוח אותו לחיות בעיירה מרוחקת, בה גרים יהודים כדי שייפתח דף חדש ויחזור למוטב. הגיע הבחור לעיירה הכה מרוחקת יחד עם אשתו הטריה על מנת להתחיל חיים חדשים. הגיע היום בו אמורה אשתו לטבול במקווה, ומשביררה היכן ניתן לטבול גילתה כי המקווה הקרוב ביותר נמצא במרחק 16 שעות נסיעה. החליטו בני הזוג לפנות לעירייה על מנת לבדוק מדוע אין מקווה שישרת את הציבור ונתקלו בדלת סגורה לבקשתם בטענה כי זהו דבר שאינו התבקש ע”י אף אחד אחר בעיירה לפניהם ושאין אפשרות לתת להם שטח לבניית המקווה. במשך שנים של מסירות נפש ועם תקווה גדולה ניסו בכל דרך אפשרית להקים מקווה בעיירה בזמן שהאישה נוסעת בכל פעם 16 שעות כדי לטבול. משהבינו שאין סיכוי לקבלת העזרה מהעירייה, הגישו בקשה לאישור הקמת בריכה בחצר ביתם, ושם בנו מקווה, ממש בגינת הבית. עברה האישה מבית לבית בכל העיירה ושכנעה עוד ועוד נשים לקיים את מצוות טהרת המשפחה ולטבול במקווה. בוקר אחד, לאחר מס’ שנים בהן המקווה של המשפחה מהווה מקום קדוש של טהרה לנשות העיירה ללא שום עלות אלא לשם שמיים בלבד, יצא בנם הקטן בן השנה וחצי מהבית, שיחק בגינה, נפל למקווה, טבע ומת.

כל העולם היה מזועזע מהמוות הבלתי נתפס של ילד קטן ותמים במקום כה קדוש, גזרה קשה להורים צדיקים אמיתיים, איך זה יכול להיות? איך אפשר להגיד על זה שזה לטובה?? הסיפור מוכר מאוד ברחבי העולם, קיים גם מכתב שהתקבל מאת הרב עובדיה יוסף זצ”ל שהביע את תנחומיו להורים השבורים. מכל קצוות העולם הגיעו לשבעה לאחר ששמעו את הסיפור הקשה.

בלילה האחרון של השבעה, התגלה הילד הקטן לשני הוריו בחלום ואמר להם: “אני יודע שאתם חושבים שאני הבן הקטן שלכם אבל אני בעצם אדם זקן מאוד, הייתי צדיק רב גדול ונרצחתי בשריפה בשואה. כשהגעתי לגן עדן העליון, מקומם של צדיקים שנהרגו על קידוש השם, ראיתי מפלס שממש רציתי להיכנס אליו.. אך מאחר ויהודי מחויב להתחיל חייו במים (ברחם אמו) ולסיים חייו במים (שטיפת גופתו לפני הקבורה) ואני נשרפתי ולא סיימתי את חיי לפי ההלכה היהודית, לא אישרו לי להיכנס למקום הגבוה הזה בגן עדן. על אף שהייתי במקום גבוה מאוד, נשמתי רצתה לעלות עוד יותר! ממש התחננתי בשמיים שיתנו לי להיכנס! לאחר דין ודברים בבית דין של מעלה, החליטו להחזיר אותי לעולם הזה לעבור תיקון ולמות במים על מנת שאוכל להיכנס למקום אליו כה רציתי, ולא רק שאמות במים, אמות במקום הכי קדוש בעולם – המקווה שבניתם! דעו, הוריי היקרים, כי לא היה לי צורך להישאר עוד בעולם הזה כי לא היה לי עוד מה לתקן ועכשיו אני נמצא במקום בו רציתי להיות בזכות זה שנולדתי לכם, הורים צדיקים גמורים, שבמסירות נפש עצומה בניתם מקווה כנגד כל הסיכויים ואתם מזכים את הרבים מזה שנים. אשריכם ואשרי חלקכם על פועלכם ועל הזכות להביא נשמה צדיקה גמורה לעולם”.
בבוקר סיפרו ההורים את חלומם לכל מי שרק היה אפשר כדי להפיץ את הבשורה ולהגיד תודה רבה לבורא עולם שנתן להם את הזכות להביא לעולם נשמה כה צדיקה שנמצאת היום במקום הכי טוב שקיים.

לעולם לא נוכל לדעת ולהבין מה קורה למעלה ומה הסיבה לכל דבר, יש לא מעט דברים שלעולם לא נבין מה טוב בהם, אבל השם כולו טוב גמור, מנהל את העולם בחסד וברחמים וחשבונות שמיים אינם מובנים לנו, בני אדם בשר ודם, אל לנו לשפוט ח”ו את הנהגת הבורא ואל לנו לשפוט אדם שהבורא שם בראשו לשכוח את ילדו ברכב, זה מה שהשם רצה! איפה שנגמר השכל – מתחילה האמונה וזוהי כוחה של אמונה – לבטל רצוננו מפני רצונו, לקבל הכל באהבה גמורה כי כל מה שהוא עושה – לטובה הוא עושה! כל תפקידנו לתמוך ולעזור אחד לשני, לא לשפוט אלא לכף זכות, להודות גם על ה’רע’ ולהתפלל לאבאל’ה שלא יעמיד אף יהודי מישראל בניסיון הזה!

השם נתן, השם לקח. יהי שם השם מבורך.