ערב טוב חברים. ערב ממש לא טוב.
קשה! קשה עד בלתי אפשרי לעבור לסדר היום.
קשה להמשיך בשגרת החיים המתעתעת, הנראית כל כך מחייכת ורגועה, אחרי יום מזעזע שכזה. יום בו אתה פוגש מול עיניך טרגדיה נוראית ומייסרת כל-כך.
יום בו אתה מגיע למקרה מחריד שבו נעתקות המילים, נעצרות המחשבות.
הכל דומם. הכל קופא. הכל משחיר.
מה נשאר? רק לבשר להורים העומדים בצד וזועקים בזעקות שבר, לאבא ואמא המייחלים לגרם של תקווה, לנס על-טבעי – לבשר להם שאת אליה החמוד, כן כן, אליה השובב, שרק שעות ספורות קודם נשלח לגן מטופח באהבה וחום של הורים מסורים, כשאינם מדמיינים שזוהי דרכו האחרונה – הם לא יראו יותר…
ומאז, מהשניה שאתה קולט שזהו, הוא לא פה יותר, הוא כבר למעלה קרוב לאבא שבשמים, אתה לא עושה כלום. אתה לא מצליח לגרור את עצמך, קשה.
כאחד שכבר היה עד למקרים קשים ומזוויעים, קשה להדחיק מהראש את התמונה הקשה שהתגלתה לנגד העיניים, כשבך עדיין הרצון העז להציל, להחיות, אולי בכל זאת, אולי ירחם המרחם והבלתי יאומן יקרה.
מאז אתה רק חושב על תינוק מתוק, קורן מאושר, עלם חמודות, רך בשנים, שהחיים היפים היו לפניו, שקם בריא ושמח, מאושר ומחויך לעוד בוקר מאיר מלא בשובבות ילדותית שהיה ואיננו.
כן או לא טעות אנוש, זה כבר לא משנה. את אליה ז”ל זה כבר לא יחזיר אלינו.
למה? למה??????
השאלות מייסרות. מציקות מאוד. לא נותנות מנוחה. אבל בבית הספר של החיים למדנו כבר מזמן שלא שואלים שאלות. יש דין ויש דיין. ה’ נתן, ה’ לקח, יהי שם ה’ מבורך.
הלב ממאן להירגע. מסרב להאמין.
הלב בשעות האלו עם ההורים היקרים, עם המשפחה המסורה, עם הסובבים. עם הקהילה ועם כלל ישראל, שנקבל יחדיו את הכוחות להתמודד, להמשיך הלאה.
לא לעצור בשום מחיר.
“כי במותו ציווה לנו את החיים…”
רק בשורות טובות. בני.