הייתי שם. בורג קטן, בתוך חצי מיליון חוגגים.
דומה שחצי מיליון זה ‘מדגם מייצג’ קובע, אז רציתי לשתף אתכם מעט במה שראיתי וחוויתי. בעיקר בתובנה או שתיים בתום יממה שביליתי על הר הג’רמק, המעוטר באודי אש ססגוניים.
ראיתי אותם שם, את החרדי ‘הקנאי’ לצד השוטר ‘הציוני’, כאשר המחיצה המפרידה ביניהם נמוגה בלהט המדורה.
לא, השוטר לא יחבוש מעתה ‘שטריימל’ בשבת, כשם שאת ראשו של הקנאי לא יעטר ‘כובע שוטר’ – אבל באותם רגעים נעלים זכרו שניהם שבסופו של דבר המאחד ביניהם רב על המפריד.
שניהם בנים לאותו עם, ושניהם חולקים את אותה כמיהה משותפת שתפילותיהם בציונו הקדוש של “רבי שמעון” ייענו ממרומים.
•
כאדם שבמשך השנה עומד בקשר עם ציבורים שונים – דתיים, שומרי מסורת וכאלה שעדיין לא, אני נוכח פעם אחר פעם בעָצמת קביעת חכמינו זיכרונם לברכה: “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”. וביננו, הרי אף פעם לא תגיע למקומו. אז למה לך לשפוט את מצבו?
במקום זאת תושיט יד. תציע לימוד משותף בחברותא. מניסיון אישי: אין כמעט יהודי שיסרב להצעה, בדרך כזו או אחרת.
ואז, לאחר היכרות קצרה, מגיב החילוני “תשמע; אתה לא כמו כל הדתיים”- – –
-מדוע? במה אני שונה?
תראה, הם שורפים פחים / זורקים אבנים / מושכים בזנבות / פורעי חוק / עוזרים לאירן.
תיאורים מפלצתיים שמעלים ריח היסטורי לא נעים.
אבל הוא לא סוציולוג, היושב מולך. הוא בסך הכל מדקלם את מה ששוקדים להבליט בתקשורת – לפעמים מתוך תמימות או חוסר ידע, אך לא פעם מתוך רשעות לשמה.
•
אז בואו למירון. להכיר מחדש את הדתיים – ואת החילונים.
תראה אותו שם, את מגודל הפאות, עם זקן העבות, שחיוך עדין ואציל לא מש מפניו. שמבקש פעמיים סליחה כשהוא מנסה להידחק, להתקרב מעט אל “רבי שמעון”…
חבל שהתקשורת הכללית לא מספיק מדווחת. הלוואי והיו נותנים ביטוי אמיתי ברדיו, בטלוויזיה ובאמצעי התקשורת השונים, למה שמתרחש במירון מידי שנה. שעם ישראל יראה את עצמו. את הפנים היפות שלו.
מי היה שם? מי לא.
חובשי כיפות סרוגות, שחורות, ‘יארמולקות’, וגם חובשי ‘כיפת שמים’…
אנשי ‘הישוב הישן’, תל אביביים, מושבניקים, קיבוצניקים, ומתנחלים. “מה לכם פה? ומי לכם פה? בהילולא דבר יוחאי” אומר השיר עתיק היומין.
לפני ההדלקות ההמוניות, נמס כל לב בשירי רגש שסוחטים מהנוכחים דמעות כיסופין טהורות. אין מי שלא מוזיל דמעה, חושב על הגאולה השלמה שתאמר די לכל הצרות, המלחמות, התאונות והמחלות.
ואז מתפרצת השמחה בכל עוזה. כולם, כאבוקה אחת, מתחברים למעגלים. נשמתם מתאחדת יחדיו לצלילים המקפיצים “לכבוד התנא האלוקי. רבי שמעון בר יוחאי”. גושי אדם נעים על הטריבונות בקצביות, מצד לצד. כולם מוצאים מקום, מעולם לא אמר אדם צר לי המקום במירון.
רבים מנסים לשמר את הרגעים הנעלים באמצעות צילום, אך אחרים מעדיפים להתרכז בחוויה העכשווית. למצות ממנה את המקסימום ולא להסיח ממנה דעת אפילו רגע…
השוטרים עובדים קשה, אך זוכים להערכה רבה. עוטפים אותם בחום. גם במעמדי ההדלקה של מגזרים שלעולם לא יטילו פתק בקלפי של ‘מדינת ישראל’, יעניק הכרוז מילות הערכה פומביות לאלה שבזכותם מתאפשרת חגיגת ההילולא.
וכאשר נעה שיירה של רב או אדמו”ר, אתה לא יודע אם השוטר מצטופף שם כדי לגונן על הרב, או כדי שיתאפשר לו להתברך ממנו.
חצי מיליון איש בשטח מצומצם, אך אין פרץ וצווחה. הכל עובר בשקט ובשלווה – כיאה לציבור שאמון על “דרך ארץ קדמה לתורה”.
ל”ג בעומר במירון היא חגיגה שלעולם לא מסתיימת. 500,000 החוגגים חוזרים הביתה, נוטלים עימם את ערכי האחדות ואהבת ישראל עד ל”ג בעומר הבא…
להתראות.