א.
אין ישראלי אחד שלא מכיר את מפעל החסד הגדול ‘יד שרה’. ישראלי אמרנו, ולאו דווקא יהודי, שכן את האימפריה הגדולה הכוללת למעלה ממאה סניפים שאותה הקים בעשר אצבעותיו אורי לופוליאנסקי, אנו מכירים – משכונת ‘סילוואן’ שבמזרח ירושלים ועד למג’דל שאמס הגובלת בסוריה. גם כיום, כשגימיק הגמ”חים צובר תאוצה ובכל בית שלישי ישנו גמ”ח אופטיקה וגמ”ח ילדים אבודים, עדיין נראית ‘יד שרה’ כאימפריה של ממש.
שוו לעצמכם אם כן, מהו ‘יד שרה’ של לפני עשור ולפני חצי יובל. לא רק בני אנוש, גם בתי חולים ממשלתיים מנוהלים תקציבית על פי המכשור הקיים ב’יד שרה’. בתי חולים שולחים לביתם באופן רשמי חולים התלויים באמצעים טכנולוגיים, על פי המלאי הקיים במחסני ‘יד שרה’. יודעת אם ויודע סב, כי אין טעם לרכוש כלל מכשיר רפואי כזה או אחר כשהשימוש בו הינו ארעי. בדיוק לשם כך הוקם ‘יד שרה’, לצורך אותם אנשים מן השורה הנזקקים לציוד רפואי שאינו נגיש. בטח ובטח שלא לצורך פרנסתו העתידית של אורי לופוליאנסקי.
ב.
כתושב ירושלים, מזדמן לי לעבור לא פעם ולא פעמים בכביש בגין בואכה בית וגן. מגדלי ‘הולילנד’ המפוארים המתנשאים לראש והנצפים כבר ממורדותיה של שכונת גילה, היו נראים בעיני תמיד כגולת הכותרת של הקדמה וכפאר היצירה הישראלית. ארבעה בנייני ענק הבנויים כמקשה אחת עם גשרי אמן המחברים בין בניין למשנהו, הינם בהחלט יצירה אדריכלית יוצאת דופן. בכל מבט ומבט הייתי מסתפק שמא מחויב אני באיזו שהיא ברכה הנאמרת על יצירות אומנות. כל זאת עד לפני כחמש שנים, אז התפוצצה ברעש גדול ‘פרשיית הולילנד’.
כותרות העיתונים על “בנייה מפלצתית תמורת שוחד” גרמו לי אט אט לזרום עם הסחף, ולסלוד, ממש כך, מהאבנים הגסות החותכות את נופיה של ירושלים. ושלא יובן לא נכון, אינני הפכפך (לפחות פורמלית) ואינני משנה את דעותיי אחת לשבוע. אך המילים והמילים והמילים שנאמרו באותם ימים, הם אלו שהחדירו למוחי את העובדה שכנראה “מבין גדול באומנות” אני לא.. [למתקשים להבין, אני ממליץ להמתין קמעא ולשמור עמוק בלב את הרגשתם הנוכחית כי ‘גשר המייתרים’ הינו פאר היצירה האדריכלית הישראלית. חכו קצת, עד לפרשיה הבאה..]
ג.
את בניין ‘יד שרה’ המפורסם בבירה אתם מכירים? מול בית החולים ‘שערי צדק’ ממוקם לו המבנה הראשי של אגודת החסד. משם בין תחנת רכבת קלה, לבין עומסי תנועה של בוקר, יוצאים מידי יום מאות אנשים כשבידם מכשיר רפואי כזה או אחר הניתן להם חינם וללא תמורה. סתם כך. כלומר, לא ממש סתם, חסד של ממש יש כאן. ובכל זאת אם תשאלו, הלא אם אין קמח אין תורה ואם אין כסף אין בניין? התשובה ברורה, עשרות אנשים מורמים מעם – חלקם כאלו שבני משפחותיהם נעזרו ב’יד שרה’ וחלקם ייעזרו אולי בעתיד – ששפר עליהם מזלם וזכו להיות מן הנותנים ולא מן המקבלים, הם אלו שמרימים את תרומותיהם מי יותר ומי עוד יותר לצורך אחזקת המפעל האדיר.
ד.
ומה בין הולילנד ליד שרה? אז ככה, השבוע הורשעו שני ראשי העיר ירושלים לשעבר – אהוד אולמרט ואורי לופוליאנסקי בקבלת שוחד תמורת מתן היתרים לקבלנים בבניה שאינה מידתית וחוקתית בפרויקט הולילנד. בעוד הראשון מורשע בשלשול כספים ישירות לכיסיו, הרי שלופוליאנסקי מואשם, שימו לב, בקבלת תרומות יתרות עבור יד שרה.
אינני שופט ואיני מתיימר להבין בחוקות הגויים ובכל זאת, הרשו לי נא לתהות ולהקשות שאלת תם. נניח כי אכן התיר ראש עיר לקבלן לבנות בניה שאינה מידתית אך בשום אופן לא לקח תמורת ההיתר מאומה. האם גם אז יואשם ראש העיר המאשר בשוחד? מסתבר שלא. מקסימום ביצירתיות. אז היכן מתחילה הבעיה אם כן? כמובן בתמורה. “התמורה” היא המילה הגסה בכל הסיפור.
ה.
עכשיו אפשר עוד שאלת תם קטנה ואחרונה? ואם תמורת ההיתר לראש העיר הייתה מקבלת אישה זקנה מדימונה או אימו הישישה של שופט מכובד כלים רפואיים נחוצים ומצילים חיים? האם גם אז היינו יכולים לקרוא לתרומה “תמורה”?
לשופטים הפתרונים.