למה אורלי לוי יצאה מלכה ומיקי פאתט?

 חמש הערות בסוף השבוע:

• מתנגדי נתניהו צודקים. די לנהנתנות שלו, לבזבוז הכספים, ולמה למען השם אין לו כרטיס אשראי? גם נתניהו צודק. התקשורת נטפלת לנסיעותיו, מבקריו חושבים שהם יפילו אותו דרך נקודות באל־על ולא בקלפי, והסיפור כולו יצא מפרופורציה.

מי לא צודק? מערכת אכיפת החוק. הנסיעות המדוברות התרחשו לפני 13 שנים. התחקיר של רביב דרוקר פורסם לפני חמש שנים. שני מבקרי מדינה טיפלו בסיפור, שני יועצים משפטיים וגם הכתבים כבר התחלפו. למה כל “פרשה” כזאת, במירכאות או לא, מלווה אותנו כל כך הרבה זמן? אם יש צדק – יופיע מיד. כל החלטה שתתקבל אחרי מריחת זמן כזו, כבר לא תהיה הגונה.

• מי קובע מי נחשב סחטן? למה המילה הזו שמורה רק לסקטורים מסוימים, בעוד אצל אחרים מתואר “משא ומתן עיקש ואידיאולוגי”? המילה סחטנות לא הוזכרה השבוע ביחס לאביגדור ליברמן נוכח הדרישה שלו ליותר ממיליארד ש”ח לפנסיות של ציבור העולים מברית המועצות לשעבר. אני לא עוסקת בדרישה (המוצדקת או לא), אלא רק ברטוריקה.

ליברמן הוא הרי לא גפני ולא סלומיאנסקי, לכן איש לא יאשים אותו בשוד הקופה הציבורית למען אינטרס סקטוריאלי צר.

• ומי קובע מי מהח”כים פאתטי ומי נכון וטרנדי? ח”כ אורלי לוי־אבקסיס זכתה לשבחים מקיר לקיר על החלטתה לפרוש מ’ישראל ביתנו’ (למרות שהיא לא מחזירה את המנדט לבוחרים ונשארת בכנסת כסיעת יחיד). הצעד שלה הוצג, בהתלהבות שיא, כאמיץ וכאחראי בלבד.

ח”כ מיקי זוהר מהליכוד שהודיע שהוא מתלבט על המשך דרכו הפוליטית זכה אך ורק לקיתונות של בוז וציניות. אפשר לנחש שגם אורלי וגם מיקי אינם תמימים. שניהם בסך הכול הרגישו השבוע שהם לא מקבלים מספיק הכרה ויוקרה. אבל היא יצאה מלכה בלתי מעורערת, והוא יצא פאתט.

• סגן היועץ המשפטי של עיריית ירושלים, עו”ד חיים נרגסי, אסר השבוע על העירייה לממן אירוע מוזיקלי ליום הסטודנט הדתי והחרדי, כי תהיה בו הפרדה בין נשים לגברים שביקשו לרקוד בנפרד.

למרבה המזל והשפיות, ראש העיר ניר ברקת עצר את הפארסה והודיע כי האירוע יתקיים כמתוכנן.

“העירייה לא כופה הפרדה, אבל הסטודנטים רשאים כמובן לשבת ולרקוד בהפרדה ולחגוג על פי רצונם”, מסר דובר העירייה. זה אירוע קטן אבל הוא מעיד על הלך רוח מסוים, ולכן חשוב להבהיר: לא כל הפרדה היא אפליה. לא כל רצון של נשים וגברים לרקוד בנפרד הוא אפרטהייד בין שחורים ללבנים.

לפעמים דווקא מי שלא מאפשר לציבור לנהוג כפי הבנתו – הוא מי שכופה, כפייה ליברלית.

• בדרך כלל כשפינת הספורט ברדיו מתחילה אני מזפזפת הלאה. ביום ראשון לא יכולתי להפסיק להאזין. כמה רחוקים הטקסטים של אלונה ברקת מהטקסטים האלימים של השחקנים והפרשנים שאנחנו שומעים בדרך כלל: “האליפות היא רק אמצעי”, היא אמרה שם השבוע אחרי הניצחון של הפועל באר־שבע. “אמצעי להוכיח דבר הרבה יותר גדול – אנחנו רוצים להוכיח לכל ילד בארץ שחלומות אכן מתגשמים. כל מה שצריך זה אמונה, סבלנות והתמדה. צריך הרבה אורך רוח והרבה כבוד וצריך להמשיך בדרך שלך, עם דרך ארץ ועם אהבה, שהם הדברים הכי חשובים בכל מסע”.

 זהו . ספר “ויקרא” מסתיים השבת, בפרשה האחרונה שבו – פרשת “בחוקותיי”. בשבוע הבא כבר יקראו את ספר “במדבר”.

פרשנים רבים עסקו בפרשת השבוע, אבל נעזוב לרגע את רש”י ואת הרמב”ן ונעסוק בפרשן שבכלל לא התכוון לפרש אותה – מארק טוויין. הסופר האמריקאי המפורסם היה חלק ממסע תיירות נוצרי לארץ ישראל, ב־ 1867. בלי כוונה, הוא מתאר בספרו המשעשע והציני שיצא אז לאור, בדיוק את מה שמתואר בפרשת “בחוקותיי”: איך ארץ ישראל תשמור אמונים לעם ישראל. איך בסוג של רומנטיקה, היא לא תתמסר לאויבים שיכבשו אותה, ותחכה לשובם של בניה – ורק אז תפרח. טוויין לועג לארץ הנחשלת והמכוערת שגילה: “המדבריות ריקים מאדם, תלים דהויים של שממה, טבריה היא כפר אווילי שמתנמנם בצל ששת דקליו האבלים… כל הדברים האלה – אם אינם מהווים חומר מצוין לשיר ערש מרדים, הרי לא ייתכן שיר ערש בעולם”.

לתיאור קשה עוד יותר זכתה ירושלים: “מצורעים, נכים, עיוורים ומטורפים מסתערים עליך מכל עבר, ומסתבר שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת: ‘בקשיש’ (שוחד) נצחי. ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים”. הארץ כולה, הוא מסכם, “משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב”. עד כאן תיאור של ארץ ישראל נטולת עם ישראל. דיווחיו העסיסיים מהמסע לארץ הקודש הפכו ללהיט, ואין מה לומר, טוויין צדק. אלפיים שנה התיאורים האלה היו נכונים. פרשת “בחוקותיי” מתארת עם שחטא, ואז נשלח לגלות ארוכה, והותיר את הארץ שוממה ועזובה. אבל מה הוא היה כותב אחרי סיבוב בישראל של היום? המוציאים לאור של ספרו נאלצו להוסיף, אחרי קום מדינת ישראל, הקדמות מתנצלות. להסביר לקורא שהיום הארץ כבר פורחת ומתפתחת בקצב מסחרר.

ועכשיו בחזרה לפרשנים המסורתיים: הם לא מסתפקים בשיבה לארץ. הם שמים לב לכך שהפרשה דורשת מאיתנו לשמור על רמה יהודית ואנושית מסוימת, אחרת נצא שוב לגלות. פרשת “בחוקותיי” מציגה לנו משוואה ברורה: “אם בחוקותיי תלכו”, נכתב בה, “ונתתי שלום בארץ”, ואם לא – תוכיחו שוב שאתם לא ראויים לחתיכת האדמה הזו. בלשונו של נתניהו: ייתנו – יקבלו, לא ייתנו – לא יקבלו. נרצה או לא נרצה, יש לנו חוזה מסוים עם פיסת המולדת הקטנטנה ששמה ישראל. נא להתנהג בהתאם.

הסטטוס היהודי:

“שמו של ספר ‘ויקרא’ מצביע על הוראה גדולה לאדם: בכל עת ובכל שעה קוראים לך ודורשים ממך: התעלה! לך מחיל אל חיל בעבודתך! אל תסתפק בהישגיך עד עכשיו, כי כל הזמן קוראים לך לחתור להישגים נעלים יותר”. (הרבי מלובביץ’)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות