מה מסתתר מאחורי דבריו של רוני דניאל

1.

כולם דיברו השבוע על רוני דניאל. אני רוצה לדבר קודם כול על המקום והזמן שבהם הוא אמר את דבריו: אולפן שישי, שידור חי, ליל שבת קודש. זה לא עניין טכני, זה מהותי.

אני באמת ובתמים חושב שאם הוא היה בזמן הזה סביב שולחן השבת, הוא היה מרגיש, אישית, במקום טוב יותר.

לשמחתי, אני ממש לא היחיד שחושב שבזמן הזה של ליל שבת, הפריים-טיים צריך להיות קידוש ונטילת ידיים ולא אמנון אברמוביץ’.

העיתון ‘גלובס’ פרסם השבוע כתבה מרתקת ואפילו מרגשת שכותרתה: “ירידה חדה ברייטינג של מגזיני החדשות בליל שישי”. כתב התקשורת לי-אור אברבך מסביר שם איך המהדורות המושקעות ביותר הולכות ומאבדות צופים משבוע לשבוע.

בשנת 2013 צפו בשידורים האלה כ‑50 אחוזים מהצופים, והיום – כ-45 אחוזים. מדובר בירידה דרמטית ובשורה התחתונה, הוא קובע: זו כבר לא מדורת השבט. רוב הישראלים לא צופים בטלוויזיה בליל שבת.

בוועדה הישראלית למדרוג מסבירים שלא מדובר רק בצופים הדתיים, אלא במגזר עצום של מסורתיים שמעדיף לשבת בחיק המשפחה ולכבות את מקלט הטלוויזיה. אברבך מראיין מומחים רבים על המגמה ומנסה להבין מה קורה כאן.

אחד מהם, עיתונאי דתי, אומר לו בעילום שם משהו מעניין: “חלפו הימים שבהם כל המדינה צפתה ב’סיבה למסיבה’. לפעמים נדמה שהיחידים שעוד נותנים לדברים שנאמרים שם תוקף הם דווקא הדתיים והימניים עצמם, שרוצים לדעת ‘מה השמאלנים אמרו עלינו שם’. אם הדתיים לא היו המוחים, הפאנל הזה היה מאבד סופית את כוחו”.

אברבך מזכיר גם את אורי אורבך ז”ל, שנלחם בתופעת ה”צולם ביום חול” וקרא לכל הדתיים לא להסכים להצטלם, גם לפני כניסת השבת, לתכניות שישודרו בשבת.

2.

אבל מה שמדהים לגלות הוא מה באמת חושבים האנשים שיוצרים את המהדורות מחללות השבת האלה.

טלי בן עובדיה, עורכת בכירה בערוץ 10 שערכה בעבר את התוכנית ‘שישי’, אומרת שם בגלוי: “כבר שנים אני אומרת שאת היומן של יום שישי צריך להעביר ליום חמישי. נדמה לי שמדובר באיזושהי עשייה מכוח האינרציה. התפיסה שלי אומרת שהמתחרה של מהדורת המגזין ביום שישי הוא לא המתחרה מהערוץ האחר – אלא ארוחת הערב המשפחתית, ואולי הגיע הזמן לתת לה את המקום הראוי לה, ואת המגזין המורחב לשדר ביום חמישי”.

כשהכתב שואל למה לדעתה בכל זאת מתעקשים לשדר את המהדורה דווקא בליל שבת, בן עובדיה עונה: “יש כוח מאוד גדול למסורת”.

טוב, רבי לוי יצחק מברדיצ’ב כבר היה מוצא מה לומר על הדבקות הזאת של אנשי התקשורת במסורת ובמנהג אבותיהם, אבל שימו לב מה עונה איילה חסון, המגישה עצמה, לאותה שאלה. מי שיוצאת מביתה בליל שבת, נוסעת לאולפן, מתאפרת ומראיינת – בכלל לא חפצה בכל חגיגת חילול השבת הזאת: “להגיד שאם זה היה ביום חמישי לא הייתי מאושרת?” היא אומרת לכתב, “זה היה נהדר!”

בהצלחה, איילה. מי ייתן ובקרוב תהיי מאושרת, כשהמהדורות האלה ייזכו לאפס אחוזי רייטינג, ואז תזכי לקבל את השבת מתוך רוב שמחה, מתוך עושר וכבוד ומתוך מיעוט עוונות.

3.

ועכשיו לרוני דניאל עצמו. כמה שעות אחרי ההתפטרות הדרמטית של בוגי יעלון, הפרשן הצבאי הוותיק של ערוץ 2 הודיע שהוא לא יודע אם ירצה שילדיו יישארו בארץ.

האמת? אני מאמין לו. אני לא מבין למה הוא גרף כל כך הרבה גלים של ציניות וביקורת מהימין ומהדתיים. בן אדם מדבר מדם לבו, מספר שהוא הולך ומאבד את הקשר שלו למולדתו, ואנחנו בתגובה רק לועגים לו עוד יותר – וגורמים לו להשתכנע עוד יותר במסקנותיו הראשוניות.

הרי הסיפור הוא לא רוני דניאל. הוא רק סימפטום. הוא בן כמעט 70, בוגר קיבוץ מעוז חיים, שהתגייס לנח”ל בשנת 56′, ובמלחמת יום כיפור כבר שידר ל’קול ישראל’. תחשבו עד כמה צה”ל, צה”ל שלו, משתנה לו מול העיניים. ואם מסתכלים על התמונה הרחבה, אני חושב שמה שחסר בכל מהלך חילופי האליטות החשוב שמתרחש בחברה הישראלית, הוא מה שאפשר לכנות “חמלת מנצחים”.

תבינו אותם. קבוצת אנשים חיה כאן בתחושה של “לשלטון בחרתנו”, במשך שנים. מימי גזיזת הפאות של התימנים ועד לימי אוסלו וההתנתקות, הייתה כאן אליטה אחת ויחידה. היא קבעה. המדינה זה היא. כובע טמבל, פלמ”ח ופלאפל, וזהו.

הישראלי האנטי-גלותי והאנטי-דתי הזה היה המודל, ומי שלא התאים לו, שילך הביתה. והנה, פתאום, דברים משתנים. בפוליטיקה, בתרבות, בצה”ל, באקדמיה וגם סתם ברחוב.

הרוני דניאלים מסתכלים מסביב ומשתאים (ואגב, הוא ממש לא הגרוע שבהם. להפך. הוא תמיד נראה לי כמו ביטחוניסט טוב, כמו בוגי כזה. אולי לכן הוא לקח קשה כל כך את פיטוריו). פעם אחר פעם הם מופתעים לגלות שבא לשכונה בחור חדש, ועוד אחד, ועוד אחד.

לא פלא שהנימוק של דניאל לעזיבת הארץ לא היה בעצם נימוק. הוא רק הזכיר שמות של שלושה אנשים: זאב אלקין (רוסי), מירי רגב (מזרחית) ובנצי גופשטיין (דתי). הם אחרים. הם זרים. ופתאום הם מקבלים נוכחות ומיקרופון ובמה ונראוּת.

שלושתם לא האנשים הנערצים גם עליי לפעמים, אבל לא אעזוב את הארץ בגללם. לא חשבתי לעזוב גם כששולמית אלוני הייתה שרת החינוך.

4.

אבל בעצם, מה בכלל הקשר בין אלקין ורגב, שנבחרו בצורה דמוקרטית ומייצגים ציבור עצום, לראש ארגון להב”ה הקטנטן? למה דניאל כרך אותם יחדיו במילותיו? למה הוא כורך אותם יחד בראשו ובמחשבתו? האם כל הטיפוסים האלה, כל ה”לא משלנו” האלה, הם בדיוק אותו דבר?

בהמשך דבריו העגומים הוא התוודה שמה שמפריע לו כל כך זה ש”אתמול גופשטיין ואנשיו הפגינו מחוץ לבית של יעלון”.

האם זו סיבה לעזוב את הארץ? מה בעצם הבעיה בהפגנה (שאני בטוח שהייתה פצפונת)? זו לא זכות דמוקרטית, להפגין?

אבל רגע, הנה גם אני מצטרף לכל מי שענה השבוע לרוני דניאל ותקף אותו בחזרה. כל מי שהסביר לו איך המתנחלים לא איבדו תקווה אחרי הגירוש מגוש קטיף, ואיך החרדים לא יעזבו אלא יפגינו ויילחמו על זכויותיהם, ואיך התנועה הקיבוצית של פעם ידעה לשלם את המחיר של החיים בארץ וכו’ וכו’ וכו’. כמה זה מפתה לעשות זאת, וכמה – לדעתי – זה לא נכון.

צריך להכיל את הזעם של הציבור הזה, ששלט פה ללא מיצרים. להבין . להודות להם על הטוב שעשו. הרי אפילו הידיעה שציטטתי כאן מ’גלובס’ מעידה עד כמה קשה להם.

תחשבו על ההרגשה: הם מדברים להם באולפנים שלהם, עם החליפות והאיפור, כמו שהתרגלו, אבל לאט לאט הקהל נוטש ובוחר – במקום להאזין שוב לכמה רע כאן – לשיר “שלום עליכם” ו”אשת חיל”.

את מה שאנחנו רואים כדמוקרטיה, הם רואים כ”התבהמות של החברה הישראלית”. את החזרה של עם ישראל לאביו שבשמיים ולמורשתו הנצחית, הם רואים כ”עדר של בהמות” וכ”מנשקי מזוזות”.

צריך באמת, מעומק הלב, להשתתף בצערם על מות הבלעדיות. לא לשמוח לאידם. לא להשתיק ולהתנשא. לא לעשות להם את מה שהם עשו לאחרים כל השנים האלה.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’