המנהג המוכר ביותר בל”ג בעומר הוא הדלקת מדורות לכבודו של רבי שמעון בר יוחאי – שזהו יום ההילולא שלו.
בפעם ה-14 ברציפות: זו ההגרלה שכל המגזר החרדי מחכה לה
מקורות רבים נכתבו בעניין זה,והוא נפוץ בכל עדות ישראל. בעל הספר ‘איבא דאברהם’ כתב: “אפשר לתת טעם לזה שמרבין בנרות ועושין מדורות ביום זה, להורות שימי הספירה ניתנו בכדי להאיר את חשכות החומריות, ודבר המסוגל לזה הוא תורתו של רשב”י, ספר הזוהר, ולכן מרבין בנרות בהילולא דיליה, וזה על דרך הכתוב כי אשב בחשך, ד’ אור לי”.
בספר ‘מסע מירון’, המתאר מסעות יהודים מירושלים למירון לפני 130 שנה, מובא סיפור מרתק שנחשב לאחד מאבני הדרך למסורת השמחה בל”ג בעומר בציונו של רשב”י:
שמש בית המדרש בתקופתו של הארי”י הקדוש היה יהודי בשם רבי אלעזר. גדול בתורה היה אך איש לא ידע על כך. כולם חשבו אותו לאדם פשוט וירא שמים. בל”ג בעומר אחד עלה רבי אלעזר למירון וראה שם את האר”י הקדוש עם בני החבריא. הוא הצטרף עמם ורקד עמם זמן רב לכבוד ההילולא של רשב”י.
לפתע הצטרף אליהם זקן אחד לבוש בגדים לבנים, בעל צורה ובעל קומה, ורקד לבדו בשמחה עצומה. משראה את רבי אלעזר צירף אותו לריקודו והם רקדו בצוותא. האר”י הקדוש הצטרף גם כן ורקד עם הזקן שעה ארוכה. לאחר מכן נטל את ידו של רבי אלעזר ורקד אף עמו זמן רב.
לאחר שיצאו משם, הרהיבו עוז בנפשם תלמידי האר”י לשאול את רבם: “מדוע רקד הרב ביחידות עם רבי אלעזר, אמנם ירא שמים הוא, אך בסופו של דבר אינו אלא שמש?”
בת חיוך עלתה על שפתי האר”י והוא אמר להם: “אם הרשב”י רקד עמו ביחידות, לא יהא הדבר לכבוד לי הצעיר לרקוד עמו?” מני אז עלה כבודו של רבי אלעזר בעיני בני החבורה. הוא התפרסם כרבי אלעזר אזכרי בעל ספר ‘חרדים’ (שם עמוד ט).
•
• אחד המנהגים הנפוצים ביותר בל”ג בעומר הוא גזיזת מחלפותיו של פעוט שהגיע לגיל 3 שנים על יד קברו של התנא הקדוש (ה’חלאקה’). מהו המקור למנהג זה? רבי חיים ויטאל מספר שרבי יונתן שאגיש העיד שהאר”י הקדוש ז”ל ביום ל”ג בעומר “הוליך את בנו הקטן שם (=למירון) עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה”.
• נהגו בחב”ד לאכול ביום זה ביצים שנצבעו בצבע חום בשעת הבישול. מנהג נוסף השייך לחב”ד – אכילת חרובים ביום ל”ג בעומר זכר לחרובים אותם אכלו רבי שמעון ורבי אלעזר בנו כשהסתתרו במערה מן הרומאים (שמירת המועדים עמוד 259).
• בבוכארה נהגו לקרוא בליל לג בעומר את ה’אדרא רבה’ ואת ה’אדרא זוטא’ מתוך הספר ‘הדרת זקנים’. ורבים מהיהודים היו משתדלים לעלות ביום זה לקבר רשב”י שבמירון (יהדות בוכארה גדוליה ומנהגיה עמוד 592).
• בלוב היו היהודים נוהגים לקשט בל”ג בעומר את בתיהם בשרשראות של נייר שהיו מכונים בשם “קואג’ד מתע רבי שמעון’ (נחלת אבות עמוד צה).
• בפרשבורג היה החתם סופר מיסב בל”ג בעומר ביחד עם ה’חברא קדישא’ בסעודה חגיגית, בה היו מתמנים חברים חדשים לאגודת החברא קדישא. בשעת הסעודה היה החת”ס דורש לפניהם מעניני דיומא. יום קודם לכן, כלומר ביום לב בעומר, היה דורש לפניהם מעניינים הנוגעים לביקור חולים וחסד וכו’ (מנהגי רבותינו והליכותיהם – עמוד קכו).
• עוד מפרשבורג מתקופתו של הכתב סופר (בנו של החתם סופר): ביום לב בעומר היו בני החברא קדישא מתענים עד זמן מנחה גדולה, ולאחר תפילת שחרית היו הולכים לבית העלמין וסבבו את קברי הצדיקים כשהם מבקשים מחילה מהם.
• עוד מפרשבורג מזמן הכתב סופר: בל”ג בעומר שהיה יום שמחה, היה יוצא הרב עם תלמידי חכמים ליער וישב בין העצים לשאוף אוויר צח כשהוא מדבר עמם בדברי תורה (שם עמוד קצד).
• בוורמייזא נהגו בתפילת שחרית (אך לא בערבית) של ל”ג בעומר לנגן את אמירת ה’ברכו’ בניגון שהיו מנגנים בראש חודש (מנהגים דק”ק וורמייזא עמוד ק).
• בספר “ציונים יקרים” מובא המעשה הבא: פעם אחת היה רב אחד במירון, וראה אנשים ונשים באים ומשתטחים אל הציון דרשב”י, והביאו עמהם בגדים חשובים של שש ומשי ושאר מטפחות בדמים יקרים, ושורפים אותם אצל קבר רשב”י בשמחה רבה, ובראות הרב כן מנע אותם מלשרוף בגדים הנ”ל וצווה להם שימכרו הבגדים ויתנו דמם לעניים, ותיכף באותו לילה בא לו רשב”י זיע”א בחלום ואמר לו כשם שמנעת אותם מלעשות שמחתי, לכן לא ישלים שנתו רחמנא ליצלן.
• נהגו בעדות החסידים לשחק במשחקי חץ וקשת וקליעה למטרה. ההסבר: לדעת אלה המקשרים את עניינו של ל”ג בעומר למרד בר כוכבא וליום של נצחון על הכובש הרומי, יתפרש המשחק בקשתות ובחיצים כמבקש לסמן לדורות: “ללמד בני יהודה קשת”. ראה בני יששכר (מאמר ג, ל”ג בעומר, סעיף ד).
• בעיר עדן שבתימן נהגו להדליק נרות בבית הכנסת כמו ביום טוב, והציבור היה מגיע לבית הכנסת ולומד ספר משלי, ואומר זמר ופיוט בר יוחאי ואחר כך היו קוראים את הזוהר (אתר תיקון המידות, ואתר שיטים).
• כת הדרדעים התימנים המתנגדים לזוהר הולכים ביום זה לעבודתם כרגיל וגם נישואין לא עורכים באותו יום (שם).
• ברודוס שביוון נהוג היה לקבור את הגניזה ביום לג בעומר. לאחר שאספו את כל הספרים הקרועים, כמו גם ספרים ישנים ודפי תפילה תלושים היו עורכים להם לוויה, והקהל היה שר שירי תוגה, ואומר מזמורי תהילים ותפילת אשכבה. כמו כן היו קוברים את ספרי הקהל הישנים, דינים וחשבונות מחיי הקהל ופנקסים שעבר זמנם [שם].
• בתוניס נוסעים מכל הארץ לבית הכנסת העתיק “איל ג’רבה” הנמצא על האי ג’רבה הסמוך לתוניס. שם עומדים בתפילה כל היום ולעת ערב עורכים סעודה רבתי לעניים . אלה שאין ביכולתם לנסוע לג’רבה מתאספים בבתי כנסיות. כל אחד מכין לו ולמשפחתו פינה מיוחדת היא “פינת רשב”י” – וזכותו של הצדיק תגן עליו כל השנה. בפינה זו מדליקים מנורה מיוחדת היא “מנורת רבי שמעון בר-יוחאי”. בבית מדליקים נברשת ענקית בעלת עשרות נרות מעוטרת פרחים צבעוניים . אחרי הצהרים מביא כל אחד את מנורתו לבית הכנסת ללמוד לאורה לזכר הצדיק. כתום ה”לימוד” נערכת סעודה גדולה לבני הנוער בעיקר.
• בבוכארה היה נהוג שבערב ל”ג בעומר מכינים בחצרות בתי הכנסת הגדולים סוכות ואהלים, עורכים הדלקה ברוב עם ומתכבדים במאכל ובמשתה.
• בסמרקנד נהגו שכל העולה להדליק נר לכבוד רבי שמעון בר יוחאי וחבריו התנאים, היה מתכבד בכוס משקה ובמנת עוף, והקהל היו מלווים את ההדלקה בשירה ובזמרה. אחר כך היו עורכים מדורה מחוץ לחצר בית הכנסת [יהדות בוכארה שם].
• בקהילת בית יעקב שבעיר חברון נהגו בליל לג בעומר אחרי ערבית להדליק נרות לאבותינו הקדושים, ולאדם הראשון, ולרבי שמעון בר יוחאי (מנהגי ק”ק בית יעקב בחברון עמוד כב).