הסיפור המופלא של האמן החרדי שנפטר בל”ג בעומר לפני 100 שנה
בראש חודש חשוון תרנ”ט התכנסו בבית ועד הקהילה בירושלים כל חברי הוועד. על הפרק: ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני ירום הודו.
ראשי הקהילה ישבו ודנו כיצד לכבד את המלך כאשר יגיע לירושלים במהלך ביקורו בארץ הקודש. עם תום הדיון התקבלה ההחלטה להקים ‘שער יהודי’ מפואר לכבוד קיסר, בו ישבו הרבנים וראשי הקהילות, שיעוטר בפרוכות מכל בתי הכנסת.
אך מי שהיה אמור לעשות את המלאכה, האמן מאיר ראזין, לא יכל לעבוד: הוא ישב ‘שבעה’ על בתו הבכורה חנה, שנפטרה בגיל שנתיים. פניה מהירה אל רבה של ירושלים, הגאון רבי שמואל סלנט, והיתר מיוחד התקבל. לעבוד על שער היהודים ועל השער של העירייה, כדי שלא יתרעמו הישמעאלים .
ההיתר כלל הגבלות: הוא צריך לצאת מביתו לפני זריחת השמש, ולשוב אחרי השקיעה, כשעפר נמצא בנעליו.
עם תום הזמן שהוקצב, הקים ראזין את שני השערים מתוך השלושה (את השער השלישי יצר אמן תורכי רק בצבעים ללא טקסט, שכן לא ידע קרוא וכתוב). שערי הכבוד היו מפוארים: אחד מטעם מועצת העירייה, ואחד נוסף – מפואר הרבה יותר, מטעם היהודים, עליו הופיעו המילים: “ברוך הבא בשם ה’, ברכנוכם מבית ה’, ווילהעלם השני ירום הודו”.
השער היהודי היה מדהים בצורתו. הוא הוקם ברחוב יפו, בין הרחבה של מלון קמניץ למול בית-הספר של תנועת ה’אליאנס’ (היכן שכיום ממוקם ‘מרכז כלל’). הוא היה מורכב משני עמודי שער, שביניהם מתנשאת כמין כיפה רחבה, שיוצרת קשת גדולה על פני כל הרחוב.
הוא קושט בדגלים רבים, ואף בכתרים ורימונים עשויי כסף וזהב, שנלקחו מספרי התורה בירושלים.
בח”י באייר השנה מתחילה שנת המאה לפטירתו של אותו אמן מיוסר. בקטעים הבאים אנסה לספר לכם על אמן מיוחד, ירא שמים, שראה רק סבל בחייו.
בשנות ה-2000 קבלה ממשלת ישראל החלטה לשחזר את בית כנסת ‘החורבה’, לבנותו שוב לתפארת העולם היהודי.
הנהלת הרובע היהודי עשתה עבודת מחקר לקראת שיקומו, ואספה מאות תמונות מתוך בית כנסת ‘החורבה’ ומחוצה לו, כדי לשחזר במדויק את בית הכנסת.
אחד המוצגים שהגיעו אליהם היה דגם מוקטן של בית כנסת ‘החורבה’, אותו יצר האמן מאיר ראזין.
במהלך בחינות הדגם לצורך רישומי המידות והגדלתם, התגלו שני דברים: קנה המידה היה מדויק אחד לאחד לפי הגודל המקורי האמיתי; הדבר השני – כשפוורק הדגם התגלה כי בפנים מוצגים כל חלקי בית הכנסת, כפי שהיו בעת יצירת הדגם, החל מבימת בית כנסת, הספסלים, הקישוטים והתמונות שעיטרו את הקירות .
מאיר ראזין, חסיד חב”ד שהיה צאצא לבעל שם טוב, נהג לחתום את שמו מאז שעלה לארץ ישראל בשם מאיר ראזין פ”צ – ראשי תיבות של המילים פרי צדיק, תואר בו עטרו את עצמם כל יוצאי חלציו של הבעש”ט.
הוא הגיע לארץ ישראל בגיל 15, ביחד עם הוריו שמואל וחיה.
אביו תכנן להקים בארץ מפעל לזיקוק ספירט, אך הטורקים לא אישרו להקים מפעל לאלכוהול. בעקבות כך, כל המכונות והציוד שהביאו עמם נשארו על החוף ביפו והחלידו.
אביו, שהיה מומחה בתחום יצור האלכוהול, מצא עבודה במפעל דומה בירושלים, אך לאחר זמן קצר נפצע קשה מהתפוצצות דוד – ומת מפצעיו, כשבנו הצעיר מאיר סועד אותו. לפני מותו ציווה להשמיד את כל ניירות הערך שהביא מאירופה, כדי שלילדיו לא תהיה סיבה לעזוב את הארץ.
מאחר ומאיר הגיע מאירופה, הוא נשאר עם המעיל הקצר שלו וסירב ללבוש את בגדי ירושלים הארוכים. בשל כך כונה בפי חבריו “מאיר מיט דה קורצע ריקל” – מאיר בעל המעיל הקצר.
הוא התחתן בגיל צעיר עם ציפורה, וכשנתיים לאחר לידת בתו הראשונה אנו מגיעים לסיפור שסופר בהתחלה.
באותה תקופה כמעט ולא היו בירושלים עבודות להתפרנס מהן. כעבור מספר שנים מאיר יצא ללמוד את עבודת יציקת הגבס בבית הספר לאומניות היחידי בירושלים ‘בצלאל’. אך כדי שלא להיתקל בהשפעתם הלא חרדית, הגביל את עצמו ללמוד רק את אמנות הגבס, וסרב לכל הצעה אחרת.
עם סיום הלימודים שם, החל יוצק בגבס מודלים של עשרות מקומות קדושים בארץ ישראל, מתוך כוונה למכור אותם. אך מאחר וחנותו הראשונה הייתה ממוקמת ברובע הנוצרי, בסמוך לכנסיית הקבר, והצליינים הנוצרים דרשו יצירות בגבס של מקומות חשובים לנצרות, פנה שוב לרבי שמואל סלנטס – כיצד ומה עליו לעשות.
הרב סלנט פסק כי הוא יכול ליצוק תבניות בגבס של מקומות נוצרים, אך לא לכתוב עליהן אף מילה – לא בעברית ולא בשפה אחרת.
כך קרה שמאות מודלים שיצר, שנעשו באמנות רבה, יצאו לרחבי העולם ונקנו בכסף רב, אך הוא לא זכה לתהילת עולם כי שמו נעדר מהן, מאחר וההוראה הייתה ברורה: לא לכתוב עליהן דבר. גם לא את שמו.
בין יתר עבודותיו שהפכו ללהיט היו עבודות רקמה, אותם צייר בעצמו והדפיס בדפוס ‘מוסנזון’, בו עבד תקופה. הרקמות היו בצבעים רבים והיוו אטרקציה לתיירים ולקונים. אך הדבר שאפיין את עבודות אלו היתה הכתובת שהוסיף בעברית: “איסור השגת גבול ידוע”. ובלשון ימינו אנו: “כל הזכויות שמורות”.
אחת הרקמות הייתה של הר הבית. הוא, כמובן, לא יכול היה לעלות להר, וצייר את היצירה על סמך צילומים שראה. הוא דייק בצבעים, וניתן לראות את הכיפה עדיין בצבע אפור, לפני שצופתה זהב על ידי המלך חוסיין בשנת 1965.
עם השנים, לאחר תפילת ערבית, היה יושב בחצר ‘החורבה’ ומתכנן את המצבות לנפטרים בהר הזיתים. מה יכתב בהם, ומה יהיה גובהם.
זו הייתה עבודה שלעולם לא פסקה, אך כדרכם של נפטרים בזמנם, המשאירים אחריהם רק חובות, היה התשלום זעום והספיק בקושי כדי קניית לחם ושום לביתו.
אליעזר בן יהודה, שיום אחד נתקל מעבודותיו, פרסם את שמו ואת יצירותיו, בעיתון שהוציא לאור באותה תקופה בירושלים – וכך כתב: ” בפינה נסתרה וענווה הונח אבן פינה לבית נכאת ירושלמי, בית נכאת מצויין במינו, בית נכאת שכולו תבניות, תבניות כל החורבות שלנו המפוזרות מימי קדם בכל הארץ, ותמונות אומנותיות, המדוייקות בהעתקתן, שתתננה לכל הרואה אותם ואינו יכול לסיר בארצנו, הבנה ומושג מכל גודל חורבתיה ויופיה…”
במשך השנים עסק מאיר ראזין בפיתוח ורישומים לבניית מודל בית המקדש בדגם מוקטן, אך הוא לא הספיק לעשות זאת, ונפטר בטרם עת.
מהשרטוטים הרבים אותם ניתן לראות במחברת שהותיר אחריו, ניתן להבין שזה היה אמור להיות דגם הדגל שלו, ולהיות מיוחד ביופיו.
חייו, כאמור, לא היו סוגים בשושנים. הטרגדיות המשיכו לפקוד את המשפחה גם אחרי מותו: בשנת 1934 מת בנו במצולות ים. היה זה בנו אליהו, שסירב להתפרנס בכספי הצדקה של החלוקה בירושלים העניה, וכאביו דגל בעבודת כפיים.
הוא יצא לעבוד באחת מהספינות אשר נסעו מיפו לסוריה. באחד הימים, כשעבד על סיפונה של האוניה ‘עמנואל’,האוניה טבעה ובנו ירד למצלות ים יחד עם כל נוסעיה.
בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בל”ג בעומר תרע”ז נפטר מאיר ראזין בביתו בירושלים, ממחלה ותת תזונה.
בעת שבני משפחתו יצאו להדלקה לכבוד רבי שמעון בר יוחאי, הוא ניחם אותם ודרבן אותם ללכת באומרו כי יהיה עימם בהדלקה אצל שמעון הצדיק.
כשחזרו, מצאו אותו ללא רוח חיים.
• התודה והברכה לחברי קבוצת ‘ירושלים של פעם’ בפייסבוק, שבזכותם הגעתי לחומר המיוחד המוצג כאן על האמן של ירושלים. יהי זכרו ברוך.
תגובות
אין תגובות