מעצרו של המשגיח מהישיבה בשכונת בית וגן בירושלים, נגדו הוגש כתב אישום חמור במיוחד, בגין שורת עבירות שביצע במשך שנים רבות בשלוש מבנות משפחתו, מאז שהיו קטינות, יצר בציבור החרדי טלטלה ששנים לא זכור כמותה.
הראיון עם הקרימינולוג החרדי, שפורסם בחרדים 10 בו הוא התמקד בשאלות המטרידות – איך יכול להיות שאיש לא שם לב, מה הוראות הרבנים במקרים הללו, האם מיד צריך ללכת למשטרה, האם תופעת השיימינג שנעשתה למשגיח ראויה ומה אפשר לעשות – גרר תגובות רבות ברשתות החברתיות ובציבור החרדי.
לא כולם הסכימו עם דברי המומחה. היו שהועלו טענות סביב הצעותיו. גם שאלת הדיווח למשטרה והחשיפה, מסתבר, זוכה ליחס מורכב אצל אנשי המקצוע.
אהרן נאומבורג, עובד סוציאלי, מרצה לעו”סים בחמש השנים האחרונות ומומחה לפגיעות בציבור החרדי אומר, בשיחה עם חרדים 10, כי שאלת הדיווח למשטרה היא שאלה קשה במיוחד.
“המקרה של המשגיח הוא דוגמא מצויינת”, הוא אומר. “כמעט כולם יודעים בדיוק מי הבנות שנפגעו ממעשיו של המשגיח. את שמם ואת קירבתן לפוגע. מי ינשא לילדיהן היום? במקרים רבים שמגיעים אלי, אני מתלבט רבות. ככלל קיימת חובת דיווח, זהו חוק. אולם בחוק קיים סעיף נוסף: כשהדיווח יכול להיסב נזק לקרבן יש ‘ועדת פטור’ שפוטרת מהדיווח.
“לכן, לפני שמפעילים את החוק – חשוב לחשוב גם על ההשלכות האלו, ועל הפנייה לוועדה זו.
“הציבור אולי יפיק תועלת מדיווח, אך אני כמטפל רואה מול עיני את טובת הנפגע”.
• יש טענה שמקרים ‘מטואטאים’ ברחוב החרדי.
“ילד שנפגע וצריך לעבור חקירה משטרתית, נקרא בשפה שלנו כמי שחווה ‘אונס שני’. כאשר אתה יודע שהילד שלך יעבור חקירה משטרתית, או במילים אחרות סבל נוראי, אתה חושב פעמיים האם להקריב את הבן שלך על מזבח טובת הציבור”.
אלא שלצד טיעונים אלה מעלה נאומבורג האשמה קשה כנגד גורמים טיפוליים שונים בחברה החרדית, שבוחרים לדבריו שלא לדווח כאשר מדובר באדם הנמצא בסטטוס גבוה.
במילים אחרות: כאשר הפוגע שייך קטגורית למה שמכונה ‘פרענק’ או ‘בעל תשובה’, היד על הדק הדיווח קלה בהרבה.
• זו האשמה חמורה.
“זו תופעה שקיימת בכל אוכלוסייה. החלשים יותר סובלים. באחת מערי הפיתוח, התפרסם מנהל חרדי שנלחם בקבלה של בעלי תשובה למוסדות החינוך. אני נמנע מלומר את שמו, למרות שיש שמכירים. האיש פגע בילדים של משפחות ‘חלשות’, ‘בעלי תשובה’, וכשאלו ניסו להתלונן נגדו – קידש האיש מלחמה נגדם וניסה להסוות זאת במסווה אידיאולוגי של אי התאמה דתית”.
נאומבורג מספר כי לא מכבר העביר סדנא בנושא למלמדים חסידיים בקיבוץ חפץ חיים. במהלך ההרצאה תיאר את הפגיעה בילדים כמחלה. בהפסקה ניגש אליו אחד המלמדים וקבל על השימוש במינוח ‘מחלה’.
“איך תקרא לזה”, שאל העובד הסוציאלי.
“יצר הרע”, ענה האיש.
ומה ההבדל? המלמד הסביר כי על מחלה אי אפשר להתגבר אך על יצר הרע כן.
ואז למרבית ההפתעה הביא המחנך את עצמו כדוגמא: “הנה, לי יש יצר הרע חזק בעניין, ואני מתגבר בכל זאת”.
בהמשך השיחה סיפר המחנך כי הוא עצמו חווה פגיעות קשות כילד, אלא שהעניין הושתק בחסידות. הסיבה: אביו היה מהמשפחות ‘החלשות’, מהמעמד הנמוך, והטיפול בכך היה בהתאם.
לדברי נאומבורג, הסטטיסטיקות כי נפגעים הופכים בבגרותם לפוגעים. אם מלמד פגע בחמישה ילדים, הרי שהם כשיגדלו, עלולים לפגוע ב-25 אנשים.
• האם נכונה הטענה כי בחברה החרדית הסיכון גבוה יותר?
“כן, כפי שכבר הזכיר בכתבה הקודמת ד”ר בצלאל, יש לילדים חרדים כבוד גדול למבוגרים. אמרת חז”ל ‘אם ראשונים כמלאכים’ וכו’, מוטבעת עמוק בחינוך החרדי, ואם מבוגר מבקש מילד לעזור לו, האחרון יתקשה מאוד לסרב.
“אם תסתובב בשכונה חרדית תוכל לראות ילדים שומרים על ילדים. אחות גדולה שומרת על אחיה הקטנים. ברחוב החילוני דבר כזה לא יכול לקרות. ילדים לא מסתובבים לבד. זו הסיבה שמי שפוגע בילדים יעדיף ללכת לבני ברק ולא למודיעין”.
נאומבורג גם מתייחס לטיעון של הקרימינולוג ד”ר בצלאל כי המשגיח סובל, כפי הנראה, מהפרעת אישיות פסיכופטית.
“להכניס את התוקף תחת קטגוריה פסיכיאטרית הוא משאלה אנושית ואחיזה בתקווה שאנו חיים בעולם שפוי, בו יש חלוקה דיכוטומית ברורה של שחור ולבן רע וטוב. כשאנו נותנים תווית פסיכיאטרית לאדם, אנו מכניסים אותו למגירה ונשארים בעולמנו הטוב והנוח.
“לצערי המציאות מורכבת וקשה הרבה יותר.
“למרות המחקרים הרבים, צריך לזכור כי לא קל לעמוד על זהותו ואפיו של התוקף. עדיין לא נמצא פרופיל כזה.
“בשולי הדברים אספר על חוקרת אחת שחקרה במשך 40 שנה תוקפים ששהו בבתי כלא כשהיא מצליחה לסווג את הפוגעים לשבעה סוגים, הנעים מרצון לשליטה ועד קושי בבוחן המציאות – וההבנה שהקטין רצה והיה מעוניין בכך. סיפוק והנאה לא מופיעים שם. דעתה, צריך לומר, לא פופלרית היום”.