1.
פתיחת מושב הקיץ של הכנסת, הצפויה היום בדיוק בשעה 16:00 אחר הצהריים, עשויה להביא בכנפיה בשורה חגיגית: צירוף סיעה נוספת לקואליציית ה-61 המקרטעת.
בשורה רעה לחברי ליכוד כמו אברהם נגוסה, דודי אמסלם או אורן חזן, שהורגלו שלא ליישר קו עם הקואליציה ולעמוד על שלהם כדי להשיג דרישות הגיוניות יותר או פחות.
זה נגמר.
לא רק יו”ר קואליציה חדש (דוד ביטן) ממתין להם עם מרץ מחודש, כי אם חמישה שחקני חיזוק מכיוון בלתי צפוי. אורלי לוי-אבוקסיס העדיפה להפוך לסיעת יחיד ומן הסתם נצפה בה מתהלכת די בודדה במסדרונות.
כל היודע דבר על נסיבות פרישתה (האמיתיות) מתבקש להודיע.
2.
עצוב יהיה לראות את יו”ר המחנה הציוני, ח”כ בוז’י הרצוג, מגיע מחר אל יום העבודה הראשון של המושב החדש.
האם יהיה זה בוז’י שישמור על “נתניהו מאוחדת”, או הרצוג שיבטיח “לפרק את נתניהו מהאופוזיציה”?
סביר להניח שהאופציה השניה היא הריאלית. אלא שבוז’י הפך את עצמו ללעג ולקלס, כאשר שעה אחרי שביקש לקפוץ אל עגלתו של נתניהו ולהפוך לשר חוץ בממשלתו, הפך פיתאום למי שמבקר אותו קשות.
כבר ידענו רגעים מצחיקים בפוליטיקה, אבל דומה שמהבדיחה הזו יצחקו עוד שנים לא מעטות.
3.
במסדרונות יעלה ויגיע גם יעקב אשר, כפי שנהג לעשות במושב החורף, אז הסתובב בכנסת והמתין לשינויים. אלא שעתה סוף-סוף הם הגיעו, והוא צפוי לבוא ולעשות סיבוב ניצחון, הגם שהשבעתו החגיגית תתקיים רק בחלוף 48 שעות מאז הגיש סגן שר החינוך מאיר פרוש את מכתב ההתפטרות.
כיצד יקבל אותו חברו לסיעת דגל התורה, משה גפני? תרשו לי לנחש כי מעל לפני השטח יבצבצו החיוכים. הסכינים, אם תישלפנה, תבואנה בשלב מאוחר יותר, והרחק מעיני העיתונאים.
באופן רשמי גפני עודכן על המהלכים אותם רקח הרב דוד שפירא, נכדו ונאמן ביתו של המנהיג הליטאי הגראי”ל שטיינמן – אך בזה זה נגמר. עודכן ותו לא. לא הייתה לו כל אמירה בנושא. וזה לא דבר פשוט, כשמדובר בגפני.
ברקע ריחפה הוראתו החד-משמעית של הרב שטיינמן, לפיה הבטחות יש לקיים. לא ברור איך הצליחו הנושאים את ה’דגל’ למשוך חודשים ארוכים בטרם מימשו את הוראתו, ולמה היה צריך הנכד לעשות זאת במקומם.
4.
איך קרה שאחרי חודשים בהם הסתובב יעקב אשר מאוכזב ולבו מר, הסכים לפתע פתאום מאיר פרוש לוותר על כיסאו שבמליאת הכנסת, והתייצב בצהרי יום אתמול בלשכתו של יולי אדלשטיין כדי להפקיד מכתב התפטרות?
הנה הסיפור.
מעולם לא היה ויכוח בין הצדדים על הצורך לקיים הסכם ישן של ‘דגל התורה’ מול סיעת ‘שלומי אמונים’ על ניהול משותף של רשת ‘החינוך העצמאי’.
לא על כך ניטשו הוויכוחים. כשחסידות גור סולקה מניהול החינוך העצמאי היה ברור שגל התורה ושלומי אמונים יהיו אלה שינהלו את רשת החינוך. עד כאן, מוסכם על כולם.
לפני יותר מחצי שנה מונה אליעזר סורוצקין מדגל התורה לעמוד בראש הרשת. שלומי אמונים, מצידה, הציבה את אברהם שוורץ במשבצת הניהול.
מאיפה יועברו סמכויות לידיו שוורץ? ובכן, מידי אברהם לייזרזון, נציג ‘הסיעה המרכזית’ של גור, שמכהן כמנהל בפועל.
כאן המקום להדגיש: לליזרזון עצמו אין כיום תקן, מבחינת משכורתו. אחת לשלושה חודשים הוא מגיע אל חשב המשרד, המאשר לו מינוי זמני נוסף.
שוורץ יגיע במקומו, ובצורה מסודרת.
מכאן והלאה, יש ויכוח.
בעוד בסביבת פרוש טענו: הפרו את ההסכם, לא רצו להעניק לשוורץ סמכויות (ויש גם הטוענים כי דגל התורה דרשה להציב מנהל אחר במקום שוורץ). בדגל התורה, לעומת זאת, טוענים: לא כך היה. אין לנו בעיה עם שוורץ, אין לנו בעיה עם ניהול משותף איתו, בהדגשה על משותף, כולל חתימה משותפת על צ’קים – אך שלומי אמונים דרשו השתלטות בלעדית על מחלקת התקנים, ולכך לא יכולנו להסכים.
לדעת אותם בכירים, פרוש ניצל את המומנטום בו היה לחץ להכניס את יעקב אשר לכנסת, והעז להעלות את רף הדרישות.
רק כשהבין ש’דגל’ לא ממצמצת, עקב אחר הקולות שעלו מהוועידה בחפץ חיים, ראה את צעירי התנועה זועמים ומבקשים נקם פוליטי – הבין שאין טעם להמשיך בהתעקשות.
לא יתכן, אומרים בצד של הדגל, שאנחנו נאסוף את המימון לקרן ההסעות ולניהול השוטף, והאיש של מאיר פרוש יגזור את הסרט על הג’ובים. ניהול משותף, אומר משותף בהכל.
משה גפני, אגב, מהרגע הראשון לא עסק בנושא, שאינו פוליטי. מי שריכז את הטיפול היה מרדכי קרליץ.
האם גפני לא התערב גם משום שלא התלהב לראות לצידו בכנסת את יעקב אשר? כך טוענות הלשונות הרעות שמצווה על יהודי שומר תורה ומצוות להתרחק מהן. הוכחה אין.
5.
כבר בערב פסח החל פרוש לחוש שלא בנוח מקולות הרקע.
העימות יצא אל התקשורת בצורה מכוערת. הקשר המחודש שלו עם יעקב ליצמן וחסידות גור היה יותר העמדת פנים מאשר ידידות אמיתית, שכן פרוש לא באמת עומד לשתף פעולה עם ליצמן בחזיתות שונות בארץ, שם נוח לו יותר להסתדר עם ‘דגל התורה’.
זה היה הרגע בו הרים ידיים וביקש לשבת עם דוד שפירא, כדי לנסות ולסגור את העימות בצורה יפה.
גורמים בדגל התורה מבהירים: פרוש לא קיבל דבר מעבר למה שסוכם להעניק לו לפני שנה. מההתעקשות לא יצא לו שום כלום.
חזרנו לנקודת ההתחלה ותו לא, הם אומרים.
האם הובטחו לפרוש תופינים בתחום המוניציפאלי?
לא ולא.
היחסים בין חזון איש 5 לבין יו”ר ש”ס אריה דרעי מצוינים, ויתכנו שיתופי פעולה בין ‘דגל’ לש”ס. ממש לא מובטח דבר – לא בביתר עילית ולא באלעד, כך גם לא בזירות אחרות ברחבי הארץ. ל’דגל’, ספציפית, אין מועמד מתאים עבור העיר אלעד, ונראה שכך המצב גם בביתר עלית. אבל ממש לא בטוח שיחליטו לסגור ברית עם שלומי אמונים.
בכל מקרה, התחום המוניציפאלי לא עלה על הפרק בפגישות, ואין לו קשר למימוש החוק הנורבגי.
6.
מדוע, בעצם, שמרו הצדדים על דממה תקשורתית מוחלטת עד לרגע האחרון? מדוע הושבעו עיתונאים שידעו על המהלך המתרקם והולך שלא לפלוט מילה?
ובכן, החשש הגדול היה שאילו ההסכם ייוודע לחוגים אחרים באגודת ישראל הם יעשו הכול כדי לטרפד אותו.
שהרי אגו”י היא המפסידה הגדולה מהקשר שלומי אמונים-דגל.
ההפתעה המוחלטת בה התקבלה הידיעה אצל חברי כנסת של אגודת ישראל, היא סוד ההצלחה של המהלך, מסבירים גורמים בדגל.
7.
ולשאלה האחרונה.
מדוע, בעצם, הוזכר שמו של הנכד, דוד שפירא, בהודעה ששיגר דוברו של פרוש לתקשורת, דבר שלא נעשה קודם לכן מעולם?
צריך להבין: שפירא הקפיד במהלך השנים להישאר בצל, וכך גם ירצה לעשות בעתיד. ההודעה, כפי שנוסחה, בהחלט לא באה לו בטוב. הוא לא חלם שכך ייצא הסיפור החוצה.
מצד שני, הנימוקים להכללת שמו בידיעה, די מובנים:
האחד – יתכן שפרוש חיפש סולם לרדת מהעץ באמצעותו. הנה, לא מדובר בנושא פוליטי, מדובר בנושא שחשוב למנהיג הציבור הליטאי, עד ששלח את נכדו להסדיר את הדברים. החינוך העצמאי הוא לא עוד משהו פוליטי, הוא גוף קדוש, לכן התכופפתי.
השני – מיועד לאוזניים של ח”כיאגו”י. לא סגרתי דבר מול גורם פוליטי, לא מדובר במהלך פוליטי עליו אני צריך לשאול את רשותכם. מדובר במהלך כמעט ‘רוחני’. לא עמדתי מול גפני, עמדתי מול דרג שאינו פוליטי.
כך או כך, בעוד יושבע ח”כ יעקב אשר אמונים, ואיתו יכנס לתפקיד עוזרו המסור מימים-ימימה, דודי זלץ, שהושאל בחודשים האחרונים, באופן זמני, ללשכתו של ח”כ אורי מקלב.
האם בזאת תם עידן המחלוקות בין פלגי יהדות התורה? נצטרך, כנראה, להמתין.