קרימינולוג חרדי על פרשת המשגיח: החרדים סובלים יותר מפסיכופתיים?

מעצרו של המשגיח בישיבה בגין מעשים חמורים ומזעזעים, הותיר את הרחוב החרדי המום ומזועזע.

העובדה שאישיות תורנית בכירה, מוכרת, התהלכה במרכזה של הציבוריות החרדית, כאשר מיוחסים לה מעשים מפלצתיים, שרק קריאתם מעלה צמרמורת, מעלה תהיות קשות אודות הימצאותם של פסיכופתיים במוסדות החינוך ובהיכלי הישיבות.

“למדתי אתו חברותא לפני 15 שנים”, מספר ג’ לחרדים 10. “הוא היה חבר טוב ואדם מצוין. מאז שהסיפור התפוצץ אני לא נרדם בלילות”.

האיש מספר כי העובדה שחברו דאז היה אדם כה נורמטיבי מקשה עליו לקבל את הידיעה כפי שהיא.

גם ל’, בוגר הישיבה בה שימש האיש כמשגיח, אומר לחרדים 10: “הוא היה מענטש, בן אדם נפלא. היינו אוכלים אצלו בלילי שבתות, פשוט בן אדם לעניין”. לדבריו, האיש מסר שיחות מוסר ומילא את תפקידו על הצד היותר טוב. “אני לא יכול לדמיין את זה, מאז שהסיפור התפרסם אני מעדיף לא לחשוב על זה, זה מבלבל אותי”, הוא אומר בכנות.

העדויות הללו, כמו הבלבול הגדול שנוצר עם הפרסום, הוביל אותנו למשרדו של ד”ר בצלאל, קרימינולוג חרדי – יש דבר כזה – מומחה לפגיעות חמורות בחברה החרדית, מרצה ומנחה קבוצות בבתי הכלא ובקהילה.

• יכול להיות שאיש לא שם לב?

“הפרסומים על כך מוזרים לי. מדובר בהפרעת אישיות קשה מאוד. לא אבחנתי את המקרה, אך כנראה שהאיש סובל מהפרעת אישיות פסיכופתית שהיא תת קטגוריה של הפרעת אישיות אנטיסוציאלית. אני מתקשה מאד להבין כיצד אדם כזה, קיבל תפקיד חינוכי מבלי שמאפייני המניפולטיביות והנצלנות שלו ניכרו.

“יחד עם זאת, ביחס למעשים הקשים עצמם, לאנשים כאלו יש יכולת תמרון גבוהה, יכולת מניפולטיבית, שמצטרפת למעמדו בקהילה עליה אדבר בהמשך”.

• איך בן אדם מתפתח לדבר כה מפלצתי?

“מדובר במאפייני אישיות שמתחילים בגיל צעיר. אלו לא הבעיות של ‘קשר לא מוצלח עם ההורים’ המוכרות לנו מספות הפסיכולוגים, אבל שוב ברור לי שמדובר במאפייני אישיות שלא ניתן היה שלא להבחין בהם.

“כבר בהיותו בחור היה אפשר להבחין ביכולת שלו לשחק ברגשות של אנשים, בגיוס שלהם לצרכיו, הוא היה כפי הנראה סוג של ‘גאון’ בהיבט הזה. אינני מדבר על המעשים עצמם, אותם הוא הצליח להסתיר, אלא על מאפייני האישיות, שאני מתקשה להבין כיצד הוא הצליח אתם להתקדם במסלול הציבורי.

“אגב, יש ויכוח רחב היקף בין הפסיכולוגיים האם מבנה המוח או הביולוגיה של אנשים מן הסוג הזה שונה מאנשים רגילים. זו סוגיה שעדיין לא הגיעה להכרעה. המשפטנים  אוהבים לעסוק בכך, שכן אם מדובר במשהו מולד, עורכי הדין מבקשים להקל בחומרת המעשים”.

ברשתות החברתיות כמו גם ב’שיחות הסלון’ הרבות בימים שאחרי פיצוץ הפרשה, העלו רבים את התהייה, האם החברה החרדית סובלת יותר מטיפוסים מן הסוג הזה אל מול החברה הכללית. הקרימינולוג סבור, שהמספר אינו בהכרח גדול יותר, אולם הפסיכופטיים הללו מספיקים לפגוע במספר גדול יותר של אנשים.

“בחברה החרדית יש לפוגעים מרחב פוטנציאלי גדול יותר. העבודה שהחברה שלנו פועלת בצורה של קהילה וכוללת מוסדות כמו בית כנסת, מקווה, וכדומה מאפשרת להם להם לפגוע בקרבנותיהם במשך זמן ממושך יותר, עד שהם נחשפים, או עד שהם נעצרים”.

• זה מוביל לשאלת השאלות: האם החברה שלנו חושפת אותם מאוחר מידי?

“התהליכים אצלנו מעט יותר ארוכים. במקרים רבים פונים הקרבנות קודם כל לבית הדין, או לרב השכונתי, ואלו לא תמיד יודעים איך לטפל, או עד כמה הפגיעה היא קשה. הם לא עושים את זה ממקום של זלזול, אלא מחוסר ידיעה או חוסר הבנה של הקרבנות הזקוקים לכך שהפוגע בהם יהיה מאחורי סורג ובריח.

“הם אינם מבינים לפעמים, שהקרבנות חוששים שהם יפגעו שוב, והם מצידם מאמינים מאד בכוח של תשובה למשל, וכאשר הפוגע, מבטיח כי לא ישוב לסורו, זה לעיתים מספיק להם.

“חשוב להדגיש, יש פסיקה מאד ברורה בנושאים האלה. לא מכבר ידידי הרב אשר מלמד – רב מחוז מרכז במשטרה, פרסם מכתב עליו חתומים עשרות רבנים, כי בכל חשש לפגיעה יש לפנות מיד לגורמי המשטרה המוסמכים, אין בכך כל ספיקות ולבטים”.

ד”ר בצלאל מספר כי למיטב הבנתו גם במקרה של המשגיח, היתה פנייה אמנם לבית הדין, אך בתוך זמן קצר, כאשר הדיינים עוד לא הספיקו לבחון את הנושא, הגיעו ידיעות – שלא באמצעות המתלוננות – למשטרה ואלו נכנסו לעובי הקורה.

• אז תמיד ללכת למשטרה?

“לא”, הוא אומר.

“בקרית ספר למשל, רב העיר, הרב מאיר קסלר מטפל בנושאים הללו ברצינות רבה. הוא מפעיל את האנשים שלו, בודק את המקרה, ואם צריך הוא פונה למשטרה. הוא רב מאד אחראי. כך גם רבי אשר וויס, כך גם הרב סילמן מבית הדין של הרב ניסים קרליץ.

“מה שאני אומר הוא כך: כאשר יש חשד לפגיעה המתמשכת גם בימים אלה, יש לפנות מיד למשטרה. במקרה כזה הפנייה לרב לא תעזור, משום שהסטייה ממנה סובל האיש חזקה יותר מכל מאמץ או ניסיון של הרב. במקרים כאלו נדרשת התערבותו של החוק”.

•

הד”ר מספר כי על פי פסיקתו של הרב יהודה סילמן, הפניה למשטרה נדרשת לעבור שלא באמצעות המטפלים מסוגו, כלומר, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, וקרימינולוגיים: “כאשר אתם, נפגע או נפגעת החלטתם לפנות למשטרה, אל תעשו את זה דרכינו, אלא פנו למשטרה באופן בלתי אמצעי”.

אילוסטרציה. צילום: Hadas Parush/Flash90

לדבריו, הרב סילמן פסק כך, מאחר שבמקרים רבים קרבנות עבירה לא פונים למטפלים מתוך חשש שאלו ידווחו באופן מיידי למשטרה. “המטופל חייב לדעת שיש דיסקרטיות מלאה בינו לבין הפסיכולוג, או עובד הרווחה”, הוא מסביר.

חרף הסטיגמטיות המלווה את המגזר החרדי, סבור הקרימינולוג כי הטיפול בתוך הקהילה ‘מדהים’, לא פחות.

אישיות מן הסוג של המשגיח קיימת בכל חברה, האנשים האלה לא נתפסים בקלות, הם כאמור מתוחכמים מאד, יצירתיים.

“צריך לזכור”, הוא מוסיף, “כי לא קיימת חובת דיווח בכל מקרה. יש את האפיק הפלילי, יש אפיק הרווחה שהוא ממושך יותר ובו מעורבים מספר גורמים כמו פרקליטות, משטרה ורווחה”.

• מה כן יש לתקן בחברה שלנו בנושא הזה?

“קיימת אצלנו חוסר מודעות, ברמת הטרימינולוגיה. יש חוסר מודעות לשפה. ילד לא תמיד יודע לומר שנגעו בו באיברים צנועים מאחר שהוא לא משוכנע שזה נכון לדבר על כך בפומבי.

“התוקף נותן לילדים הרגשה שהם שותפים לסוד, והילד או הילדה חשים מאוימים. הם סבורים, שוב מחוסר מודעות וחוסר יכולת לדבר על הנושא, כי אסור לדבר על זה.

“אלמנט נוסף: ההיררכיה והכבוד למבוגר ולדמות דתית. בציבור שלנו יש כבוד רב לאנשים מבוגרים, ולדמויות רבניות. כאשר ילד רואה, שהאדם שפגע בו לובש פראק – בגד רבני, מכובד בעליית שלישי, וממשיך לקבל כבוד בקהילה הוא חושש לדבר, הוא משוכנע כי יתקל בחוסר אמון והדבר פוגע ביכולת שלו לדווח”.

• מה היית עושה?

“מאלץ את המוסדות ללמד את הלכות ייחוד לפני שלומדים את הלכות ברכות השחר, חד משמעית.

“גם אצל הבנים וגם אצל הבנות, מוכרחים הילדים בגילאים מוקדמים לדעת כי אסור מבחינה הלכתית לשהות עם גבר זר לבד בחדר או בכל מרחב סגור. מוכרחים לדעת את זה כבר בכיתה א. גם כאשר מדובר ברב גדול, אסור לשהות איתו במקום אחד.

“אצל בנים זה קצת יותר קשה, האם נאסור על מלמד לשהות בחדר אחד עם תלמיד? בציבור הכללי התשובה לכך היא חיובית אצלנו עדיין מדובר באוטופיה רחוקה. אבל מכל מקום, הדרכה חייבת להיות כבר מגיל צעיר.

“נקודה חשובה נוספת עליה הייתי שם דגש היא תופעת הילדים במקוואות. אילו היה הדבר בידי, הייתי מאלץ כל בעל מקווה שמרוויח לא מעט כסף מהמבקרים הרבים, למנות אדם שיהיה אחראי על הנושאים הללו.

“חלק גדול מהמקרים המגיעים אלינו נעשים במקומות מן הסוג הזה. לטעמי, אדם או קהילה שמחזיקים מקווה, ולא מאיישים פונקציה כזו לא יכולים לומר: ‘ידינו לא שפכו את הדם הזה’.

•

שמו של המשגיח, הגם שחל עליו צו איסור פרסום, ידוע כך נדמה לכל מי שחשוף לאינטרנט או לכלים טכנולוגיים אחרים – וגם למי שלא. כולם יודעים מי הוא, מהי ההיסטוריה שלו, ואפילו מי הם קרבנותיו.

• האם לדעתך תופעת השיימינג שנעשתה פה ראויה?

“זו שאלה מורכבת. מצד אחד משפחתו גמורה. מי ינשא להם כעת? שמעתי מידידים כי רבנים בשכונה בה הוא מתגורר מנסים לסייע להם בימים אלה, אבל מצד שני יש כאן תועלת גלויה, שכן בעקבות הפרסום סיפורים נוספים החלו להגיע אלינו.

“הפרסום הזה כנראה משפיע לטובה על היכולת של צעירים אחרים להתלונן.

“זו גם סוגייא הלכתית, שלא אני הראוי לפסוק בה, עד כמה מותר מצד דיני השולחן ערוך לפרסם את שמו של העבריין במקרים כאלו”.